ערב פסח היה לי כגלעד...

[ריקי זו אני]

בערב פסח, בשעת ליל הסדר של שנת 2008 לא עמדתי עוד במעמסה הריגשית נפשית של הישיבה המשפחתית סביב שולחן החג... שהיה לי מפואר פי אלף משולחן מלך... וכך עוד לפני ארוחת החג עליה עמלתי והכנתי פשוט פרחה ממני ההכרה להתעלפות שהדאיגה את בני ביתי, מאוד.
וכך היה באלפיים ושמונה שאת הארוחה הגישו בנותי בעודי מתאוששת תוך תחושה של חולשה נוראית... שנמשכה עד ל 'אחד מי יודע...' וגם בסיום ה'חד גדיא' היו התחושות שבין עילפון להכרה חלקית...
סיום נאות לעשר שנות בדידות חסרת רחמים למי שהמשפחה היא העניין שמעל לכל דבר ועניין. אשת איש שיחד בנו משפחה לדוגמא, אי של יציבות למרות...
בשנת 2007/8 ידענו שמשהו אחר קורה... ידענו שעשר שנים של געגועים אין סופיים מאחורינו. ידענו לתת ולקבל כדרך אשה ואיש בתנאים... ידענו שיצאנו מהבדידות שלנו יחד... רק לא ידענו דבר וחצי דבר.
אין ספרות, כנראה שאין מומחים לתחום הזה... של חזרה מנתק בן עשור מלא...
לקראת הערב הזה לבשתי הכל לבן... רציתי להיות מוכנה ל'אחרי ליל הסדר'... אפילו נדברנו שהפעם ננעל את דלת חדר השינה... למרות.
כי כבר הבאנו שהם לא באים להציץ... להורים. הם לא מציצנים... אין לילדים לראות את ההורים עושים את זה'... הם בכלל במקום אחר. הם מציצים כדי לודה. כדי להיות בטוחים שהם לא בחלום...
הם הרי יודעים שמאות אלפי ילדים בני כל הגילאים חולמים בכל לילה איך הם מציצים להורים הגרושים שלהם ישנים את שנתם יחד...
אנחנו שומעים בני 50 שמדברים על הטרואמה ועל התקוה... זו לא זכיה רגילה... זה לא מיליארד דולר בהגרלת לוטו... זה הורים שהתאחדו... שמחה שמשתווה לשבר.
בשלב הזה, פסח 2008 עוד גרתי בביתי שברמת גן. הבנימין שלנו בבית הספר בעיר, והשאלות רבות... רק כיוון כללי כבר מובן יותר ויותר, אך לא סגור.
עדיין החושך שלט במרחב, אך קרן אור דקה... כבר נתנה כיוון למקום שבו אנחנו כיום. בטוחה בעצמי, בטוחה באישי ובטוחה בצאצאים שלנו...

חג פסח שמח