תודה על
הפרח . בתחילה הרגשתי שאני פשוט נופלת , צניחה חופשית ולא תהיה לי רשת בטחון . עכשיו אני באגם . המחשבות על לגאול אותה מיסוריה לא נותנות לי מנוח , במיוחד משום שהיא אמרה לי באחת מהשיחות לפני המקרה שהיא סומכת עלי שאני אמצא את הדרך לשחרר אותה ואני כעסתי עליה מאוד גם משום שלא יכולתי לדמיין לעצמי עולם בלעדיה וגם משום שזו בקשה נוראית ... כשזה קרה הייתי בהלם מוחלט . זה קרה בשבועות , היינו בים עם חברים וביתי האמצעית היתה איתה . החברים שאצלם התארחו הורי וביתי השאירו לי הודעה ואני חזרתי אליהם כעבור שעה . החבר צעק באוזני שהיא איבדה את ההכרה! ואני חשבתי על ביתי ... טסתי לביה"ח , התפרצתי לטיפול נמרץ וראיתי את אימי שוכבת בחדר המחורבן הזה , מחוברת לכל המכשירים האפשריים בחדר ,כמו החלום שהיה לה ולי נעלם הקול והכל . חבקתי ונשקתי אותה וחשתי דחף עז לנתק אותה ...כמו שהיא רצתה ...היה שם רופא שפשוט קלט אותי והזהיר אותי ... מה זה חוזק ? אין לי אלוהים ...ככה היא גדלה אותי , אתאיסטית אין לי את המותרות האלה . עשיתי כל מה שיכולתי כדי לנסות לעזור לה להגאל מיסוריה . החל מפגישות עם עו"ד חושן שידוע בתחום של המתות חסד (ויש לי בעיה עם המונח) וכלה בהצטרפות לעמותת ליל"ך ... לא אשתף בעוד מחשבות בנושא אבל היו לי רבות . עד המקרה חייתי בארץ האגדות (בפרוש לא : אין שכל , אין דאגות ) אבל היו דברים שהעדפתי לא להתעסק , לחטט , לחשוב וחיי היו מאוד מסודרים , בטוחים ברורים . פתאום הבנתי שכולנו כאן על זמן שאול , ואין לדעת מתי ואיך זה יקרה לי . קבלתי נוקאאוט ! נפלתי , אבדתי את עצמי , היא היתה כל כך איתי ...לא ידעתי איפה היא מתחילה ואיפה אני נגמרת , סימביוזה ...( תנסה לא להיות שפוטי איתה ואיתי לגבי הסימביוזה ) אני מרגישה כמו ילדה שלומדת עכשיו ללכת לבד , ליפול ולקום . מוקפת בחברות טובות ותומכות שלי , שלה ...אבל רוצה לבד לעולם לא אתן לעצמי להיות בקשר כזה עם איש ...