ערב טוב לכולם

[avivity]

ערב טוב לכולם

לא בטוחה שאתם זוכרים אותי........הייתי כאן לפני מספר ימים, אמרתי שאתבונן וכשאחוש בטוחה - אכתוב. אז זהו - חשה בטוחה והעניין הוא כזה: נשואה 20 שנה. ילדים, בית, משכנתא, שנינו עובדים - לכאורה חיים רגילים. בן-זוגי הוא אדם סגור, שקט ורגוע. אני פתוחה, פטפטנית, חברותית וטמפרמנט - אש. יש בינינו חילוקי דיעות מסוגים שונים: חינוך הילדים, כסף וכד' ונראה לי שזה עניין הגיוני מאחר ומדובר בשני אנשים שונים, עם תפיסות שונות, ואני לא מרגישה מיוחדת בעניין. אלא מה ? בכל פעם שאנחנו רבים או שהוא רב עם אחד הילדים - הוא ברוגז. הברוגז יכול לקחת עד שבועיים בהם הוא לא מוכן להחליף איתי ועם כל דיירי הבית מילה וחצי מילה. בימים אלה הוא מסתגר בחדר המשותף שלנו. ישן רוב שעות היום בהן הוא לא בעבודה, כשאני מגיעה למיטה - הוא יוצא לסלון. מסרב לענות לשאלות, מסרב לעזור לילדים ומסרב לכל סוג של תקשורת. כל מקרה ואפילו מקרה חירום לא "יעירו" אותו "וישלבו" אותו חזרה במשפחה. לטענתו - לא זקוקים לו בבית, "אתם" (קרי הילדים ואנכי) מתנהלים היטב בלעדיו והוא נמצא כאן כי נוח לנו עם המשכורת שלו. הברוגז שלו אינו יחודי לנו. הוא יכול להיות ברוגז עם אחיו, הוריו, משפחתו הרחוקה יותר, חברים מהעבודה ובכלל. הקושי הגדול שלי בעסק הזה הוא הניתוק ממנו. בתקופות בהן הוא ברוגז (ומדובר על לפחות פעם בחודש!!!) אני מרגישה בודדה. אני לא יכולה להתייעץ איתו על עניינים חשובים, אני לא יכולה לשתף אותו בתחושות, שמחות, בעיות וקשיים שצפים באותה תקופה. אחרי תקופת הברוגז, בדרך כלל אני יוזמת את הפיוס, הוא מצפה שאתנהג כרגיל. שאחזור לאהוב אותו, לשתף אותו, להשלים לו את כל מה שהחסיר בתקופת הנתק וכמובן שעוד באותו לילה נעשה אהבה אמיתית. כל השנים חייתי עם זה בשלום יחסית. לאחרונה אני מרגישה שאחרי כל ברוגז כזה - משהו בתוכי מתרסק. אני לא מצליחה לחזור לאהוב אותו, לרצות אותו ולהרגיש שהוא חסר לי. אני מלאת כעס עליו, מאד מתוסכלת וחושבת על פירוק החבילה. היינו בטיפול זוגי בשתי תקופות שונות בחיינו. הוא מודע לכך שיש לו בעיה, ההסבר שלו הוא כזה: כשהוא כועס הוא צריך להתנתק מהסביבה ולא מסוגל לדבר עם מושא הכעס. המטפלת הסבירה לי שהוא לא אשם! הוא מאד רוצה לדבר אבל הוא לא מסוגל. כל השנים הייתי מאד "מבינה". השנה כבר לא. אני מרגישה שנגמר לי הסוס ואין לי כוחות להכיל את הכעסים שלו. יש לנו ילדים מתבגרים וגם ילדים קטנים שאותם צריך וחובה להכיל ואני חושבת "שמגיע לי" שיהיה לי פרטנר שווה ולא עוד "ילד". מה דעתכם ? מוכנה לשמוע כל דיעה ועיצה. אביבית

 

[המיתבונן]

הכעס וביטוייו החיצוניים-מניפולציה?

הכעס מעצם מהותו הוא ביטוי של חוסר שביעות רצון כאשר המניע שבו הוא זה- אני כועס על משהו משום שאני מאמין שאפשר היה למנוע את המשהו הזה לדוגמא - איננו כועסים על כך שגופינו מתבלה על אף שזו אחת המחלות הכואבות ביותר אנסה איפוא לבודד זאת כך- הביטויי החיצוני של הכעס אצל בן זוגך, מכעיס אותך, השאלה האם זה חלק מאישיותו, כפי ישנם דברים אחרים באישיותו, או שזוהי גישה מניפולטיבית לטעמך. זוהי שאלה חשובה מאוד מנקודת מבטך- אם זו גישה מניפולטיבית אפשר לי לאמר - שהכעס שלך הוא מתוך מחשבה שניתן למנוע את התנהגותו. אם זו נביעה של אישיותו- הכעס שלך לא מופנה אליו אישית, אלא לתופעה הטורדת אותך. נסי לעשות עם עצמך את ההבחנה הזו, לברור לעצמך מה מעמד הכעס שלך לאחר שבררת לעצמך - -- אם ניתן למונעו, צאי לחפש את הכלים כדי לעשות כך, אך כאשר כלו כל הקיצין ואת מרגישה שאין ביכולתך לשנות, משמעו מבחינתך, הכעס בעל מאפיינים דומים ל-"מרכיבים של אישיות" המסקנה היא כפי שאני מנביע כזו- כל צורת התנהגות בזוגיות, תהא מקורה אשר תהא, ברגע שהיא גורמת סבל, וברגע שהיא איננה "פתירה", עומדת השאלה- האם אני מוכן לחיות עם זה או שאיני מוכן לחיות. הניגזר מן השאלות האחרונות הוא- האם להיפרד ולפרק את הזוגיות בגלל זה או לא לפרק. על שאלות כגון אלו, רק את יכולה לחוש ולהשיב לעצמך.

 

[מאי 39]

avivity

קודם כל אני כל כך מבינה את העיפות הזאת מהעליות והירידות עם הזמן כל ירידה היא יותר כבום יותר עמוקה יותר שורטת ושוחקת האם הוא יודע שהמטפלת אמרה לך שהוא לא יכול לשלוט בברוגז הזה כי לדעתי אם הוא יודע מכך אז יופי יש לו אפילו לגיטמציה לעשות את זה "מה את רוצה את יודעת שאני לא יכול לשלוט בזה" זוהי בריחה מהמציאות והרצון לקבל סיפוק מידי כאן ועכשיו אני רוצה שכך זה יהיה ואם לא אז זהו גם אם לא מסוגל להפסיק את ההרגל הזה הוא כן צריך לעבוד על עצמו לפחות לקצר את התהליך שלא ימשך הרבה זמן והוא כן צריך לעבוד על עצמו אבל רק את יכולה להוביל אותו לרצות בטיפול רק אם תחליטי להיות מאוד אסרטיבית ולא להתקפל גם אם כל הזמן נהגת אחרת ועכשיו את רוצה לשנות באמת בשביל כולכם. (כי מילא את סובלת אותו אבל הילדים ילדים לאט לאט אבל בטוח פחות ופחות סומכים על הורה כזה ומתנתקים עוד מאט ואולי כבר עכשיו הם בוגרים והם יפנו לו עורף ולא יצטרכו אותו אלה ישענו רק עליך וזה לכשעצמו מעייף). תהיי חזקה אני כזאת ומקווה להישאר כזאת אני מקבלת כאן את החיזוקים שלי גם אם אני חושפת את עצמי פעם חשבתי שאחרי כל כעס אם אני רוצה באמת לגרום לו להבין את מה שאני אומרת אז אתן לו ולי את הסיפוק מלילה מלא אהבה זה נכון חלקית אבל לפעמים זה הרבה יותר עמוק והכל נפתר לשבוע שבועיים הקרובים ואין מנוס מטיפול שורש

 

[boon2]

אביביתי, אני מסכים בהחלט עם מאי39

טיפול זוגי לא יעזור, הטיפול צריך להעשות על ידי בעלך בעצמו ואצל פסיכיאטר (במקרה שהוא יצטרך גם טיפול תרופתי, שקיים עבור התופעות שמראה בעלך הדומות לאגרסיביות פסיבית). זה דבר שרק אם הוא בעצמו יחליט לעשותו יש סיכוי להצלחה, אבל, טיפולים תרופתיים קלים עושים נפלאות עכשיו

 

[adam33]

לצערי הרב

ותסלחי לי על מה שאומר.. בעלך טיפש!!! ובגדול!!! הוא פשוט לא למד כלים נכונים לזוגיות טובה ומלאה כי אם היה לומד היה יודע שכולנו בני אדם וכאשר הוא " ברוגז" איתך הוא במו ידיו גורם לך לזרוע את ניצני הבגידה.. הרי כבר אמר מישהו גדול בנושא יחסי אישות שכאשר גבר לא מדבר עם אישתו סופה שתפרוק את צערה אצל החנוני או אצל הירקן ( בשפתו) זאת אומרת שהרי הדבר הכי חשוב בזוגיות הוא האינטימיות הוא ה" לדבר" וזה עוד בטרם יחסי המין ככה שברגע שהוא מונע זאת ממך הוא פשוט אדם אלים!!! פוגע בך בדבר הכי יקר לך שהרי מה יותר חשוב לאישתו יותר מלדבר ולהוציא ולשתף הרי זה החיים של כולנו... וזה לא משנה מה קורה לו וכמה הוא מתוסבך עם עצמו.. לפי דעתי את חשובה לו והוא עושה את זה רק בגלל יחסי כבוד ואגו בכדי שיגיעו אליו על ארבע ויתחננו שהוא יסלח ויגידו עד כמה הוא צודק.. ולכן אם אפשר קחי אותו להצגה להציל את איש המערות או לחילופין תדובבי אותו לדבר ..ואם גם זה לא עוזר תבהירי לו פשוט שאת רוצה לדבר ושגם לך יש את הקו האדום שלך ושהוא לא שונה מאף בעל אלים שאנו קוראים בעיתונים... אל תוותרי על כך...

 

[domdom1]

שמעת על משבר גיל 40?

אם לא אז יש פורום "משבר גיל 40" את מוזמנת להכנס אני שם.

 

[מאי 39]

משבר גיל ה 40?

זה נכון שיש הרבה אנשים שמתעוררים בסביבות הגיל הזה ודברים שהם הסכימו לקבל עד אז פתאום כבר בלתי נסבלים אבל אי אפשר להפיל הכל על המשפט הזה ולחשוב שיעבור הגיל תעבור הבעיה היא לא צמחה פתאום דווקא צריך לקחת את כל הטוב מההתעוררות הזו ולנסות לשפר את החיים שלך

 

[המיתבונן]

מסכים הסכמה מלאה

משבר גיל הארבעים, מסכים הסכמה מלאה עם דברי מאי 39, זוהי פיקציה חברתית שאין לה אחיזה במציאות.

 

[שרית 114]

מאי מסכימה איתך לגמרי...

משבר גיל הארבעים הוא סוג של תירוץ,גם את אביביתי עוברת משברים אז מה "לא משחקים ושברו את הכלים". אביביתי יקירתי נסי להיות חזקה עמדי על שלך פעם אחת ולתמיד הלואי ויכולת להראות לו את הכתוב כאן אולי הוא יתעורר,או שבעצם את כן יכולה,תני לו לקרוא כיצד אנשים מגיבים להתנהגותו זו,אנשים מבחוץ חיצוניים ואולי זה מה שיעורר אותו. חמודה בכל מקרה מקווה שהעניין ישתפר לטובה משום שאת צודקת זוהי באמת תופעה בלתי נסבלת ולהיות סובלנית לגביה זה לא כל כך נורמאלי. לילה טוב טוב לכולם שרית

 

[האחות תרזה]

מחלת ההתנתקות (מעזה)

לפי מה שאת מתארת, אישך סובל מפגיעה נפשית עמוקה, שלעניות דעתי לא קל, ואולי בלתי אפשרי להתגבר עליה. ברור שהוא מודע לבעייה, לסבל שנגרם לך ולילדים, לפגיעה המצטברת בכל המשפחה. לעניות דעתי את צריכה להניח שלא ניתן לשנות את התנהגותו במידה רבה, (הלוואי ואני טועה) להחליט שמדובר במחלה כרונית, ולשקול אם את והילדים מוכנים להמשיך לחיות ביחד עם החולה או שעדיף להתנתק ממנו. יתכן שאם ההתנתקות תתפס כמחלה יהיה קל יותר להתמודד איתה (?) כדאי לך אולי גם להתייעץ בעניין עם פסיכולוגים העוסקים בטיפול בילדים. בכל מקרה, לדעתי, צריך לדבר בגלוי עם הילדים, להסביר שאבא חולה, ושמדי פעם הוא מתנתק מהסביבה, ושאין זה באשמתם. כך ניתן אולי להקטין את ממדי הפגיעה בהם.

 

[seeyou]

ניגמרו לך הסוללות?../images/Emo140.gif

באופן טבעי 20 שנה זה מאסר עולם.... עבור רצח מקבלים פחות אישה - פתוחה, פטפטנית, חברותית וטמפרמנט - אש.בקיצור-במצב טוב! עם בעל -אדם סגור, שקט ורגוע-עושה ברוגז רוב הזמן(לפחות פעם בחודש-דומה למחזור של אישה) מסתגר בחדר המשותף שלנו. ישן רוב שעות היום בהן הוא לא בעבודה, כשאני מגיעה למיטה - הוא יוצא לסלון כאשר " היינו בטיפול זוגי בשתי תקופות שונות בחיינו" וחושבת "משהו בתוכי מתרסק. אני לא מצליחה לחזור לאהוב אותו, לרצות אותו ולהרגיש שהוא חסר לי"... את מתנדנדת ומצפה לעזרה מידיד-חבר-....לשנות כוון... בדרך כלל מפרקים זוגיות כאשר רע בכול מערכת היחסים או כאשר טוב יותר עם אחר... קחי בחשבון שכרגע את תיירת בעולם הגרושות...הכול ורוד...מפנטזת ... ואת לא לבד...ישנם גם הילדים... יוסי

 

[47גרציה]

ל-20 שנה יש המון משמעות

זה זמן ארוך שחיית באותה מתכונת, הרגשת שמשהו לא בסדר, ניסית לתקן, הייתם ביעוץ ו-? וואו, כמה שאני מכירה את זה. 20 שנים עסוקים בלהקים בית, לגדל ילדים ואין את הזמן הדרוש (לחלקינו) לעצור רגע ולהסתכל איך החיים שלנו נראים. הבית שבו גדלנו מהווה עבורינו מודל חיים, שמתוכו יש דברים שבהחלטה אנחנו לא מאמצים לחיינו וחלקם חוזרים על עצמם בוריאציה קצת שונה. אז נסי רגע לחזור לבית שבו גדלת ותנסי לזהות קוים משותפים לחיים שלך ושל הורייך, כל אלה עוזרים להבין יותר. בחיים שלי בבית הורי תמיד היו צעקות, תמיד הורי רבו, כנראה על דברים לא חשובים אבל לא הבנתי כי הם רבו בשפה אחרת.יחד עם זאת בכל הזדמנות אמא שלי אמרה שהורי אוהבים אחד את השני. מה שגורם לילד להבין שלריב ולכעוס זה ברגיל. המודל הזה של בית שיש בו כעס, חזר בחיי הנישואים שלי, אלא שלא רציתי בית כעוס כמו של הורי ולכן בטוחה בצדקתי עם דגל האחוה ושלום המשפחה מונף גבוה, לא עניתי אף פעם כדי שלא יתפתח ריב. שיהיה נעים בבית. אז היה בית נורא נעים עם נשמה שבורה אחת שבסביבות גיל 40 התעוררה ואמרה די. לא צריך לפרק משפחה, צריך להגיע להבנות ובהתאם להן לשנות גישה והתנהגויות. לפי התיאור שלך לבעלך יש התנהגות דכאונית וכנראה יש לו קושי לפתוח את זה. הכל נכון אבל לא ממש עיניינך. הוא צריך לטפל בעצמו כשהוא ירצה. יש אנשים שההדחקה וחוסר הטיפול מציל אותם מכריסה טוטאלית. איך את יכולה לקחת אחריות ולהתערב בבעיות המאד מאד אישיות שלו? את צריכה לטפל בעצמך, למלא לעצמך את החיים, להיות פחות תלותית בקבלת החלטות. ממילא את עושה החלטות לבד בתקופות ברוגז. לדעתי אחרי שתעשי עבודה עם עצמך, תביני שהברוגזים הם לא בעיה שלך. אולי יהיה לך יותר קל לחיות על ידם. ואם לא, תמיד אפשר לבחור את האופציה של לא לחיות ליד הדיכאון אם הוא מפריע לך. אבל את יודעת, לפרק זה הפתרון הכי קל. אני מאמינה שדברים לא מיקריים והיית צריכה ללמוד משהו מחיי הנישואים שלך. אז אולי זו התחלת ההבנה. בסופו של עניין ההחלטות לגבייך יהיו שלך והאחריות גם. אבל רק על עצמך (וילדיך הצעירים). שיהיה לך בהצלחה

 

[s h o o s h a]

ברוגז ברוגז לעולם

במשך שנים ניתנה לו הלגיטימציה לברוח ולהסתגר כל אימת שלא יכול היה להתמודד עם מצב מסויים. גם באחד מהטיפולים אליו פניתם הסבירה המטפלת כי זהו מצב סטטי ואין דרך לשנותו. מניחה, שיחד עם דבריה באה הסכמה כאילו היו אלו דברי אלוהים חיים ולא נעשה כל שינוי של אף אחד משניכם לנסות ולהביא לשינוי. היום, 20 שנה אחרי, את רוצה שינוי. קצת מסובך. לא, אני לא מגדירה את מצבו כ'מחלה' אלא כ'מצב נוח'. ואת איפשרת לו להיות במצב הזה ואפילו לשדרג אותו במהלך השנים. מה לעשות? הוא מודע למצבו. הוא רוצה ולא יכול. (זה מה אמרה המטפלת דאז). הצעתי - למצוא מטפל/ת חדש/ה שיעזרו לבן זוגך ללמוד לדבר, להפסיק להפנים, להפסיק להדחיק. השאלה האמיתית היא - עד כמה את מוכנה היום להשקיע בניסיון? או שמא יש לך עכשיו עילה מצוינת לפרק את הנישואין כי "...מגיע לי" שיהיה לי פרטנר שווה..." במשך שנים ארוכות היית מאד מבינה. השנה לא. מה קרה השנה???? נדמה לי שיש כאן איזה "חור" ושחסרים פרטים חשובים. את מחוייבת לחשוב מה את רוצה וזאת מבלי 'להפיל' את ה'תיק' על אישך או על אף אחד אחר או מצב כזה או אחר. פשוט לבחון אתך ועם עצמך מה את רוצה ואיך את רואה את עצמך הלאה. בהצלחה

 

[רונתי]

פעם בחודש לשבועיים?

כל הכבוד לך שהחזקת מעמד עד עכשיו אבל הבחור צריל פסיכולוג. הוא לא ילד בן חמש וצריך להתמודד עם הבעיות שהחיים מעמידים בפניו.איך הילדים מרגישים עם ה"ברוגז" של אבא? .לפעמים, אחרי ריב, אנחנו מפסיקים לדבר.בשנים הראשונות הוא היה בא לדבר איתי מקסימום אחרי שעה. היום, פחות אכפת לו, הוא יכול למשוך את זה ימים ואני צריכה תמיד להיות זו שמדברת ראשונה. אם העניין נמשך יותר מכמה שעות אני אומרת לו שמיצידי יחזר לאמא שלו (בשבילו זו קללה) אבל בבית שלי אין אוירה לא נעימה בגלל ריב מטופש (ולדעתי ויכוח זה דבר לגיטימי אבל להפוך את זה למלחמת עולם זה מטופש).לפעמים אני מתכופפת קצת כי אני רואה שזה ויכוח עקרוני בשבילו ואני לא אדם של כבוד וכאלה, אבל לרוב זה נפתר בהבנה וברוח טובה. בקיצור ליבי איתך אבל אני לא הייתי משלימה עם זה.

 

[seeyou]

אומרת לו שמיצידי יחזר לאמא שלו?

סליחה! אני חושב שזה לא בסדר... יום אחד הוא כן יעזוב את הבית ולו רק להראות לך שהוא לא מפחד ממך! את קצת משחקת באש! Be Careful What You Say 'If you say what you think, don’t expect to hear only what you like.

 

[avivity]

סוף סוף הצלחתי להגיע ולקרוא........

תודה לכולכם על ההתייחסות ועל התגובות המגוונות. אני באמת מודעת לכך שאני חיה במערכת יחסים שהיא לא ממש "נורמלית"..... (אלוהים איזו הגדרה למערכת יחסים...... יש נורמלי ?) אבל אולי הבעיה היא בי ? אולי עצם העובדה שחייתי כך במשך 20 שנים והכלתי אותו ופתאום היום החלטתי שלא טוב לי - מעידה על כך שהשינוי הוא בי. הרי ידעתי שזאת "החבילה" וזה לא ממש בא לי בהפתעה ובכל זאת החלטתי להמשיך וללדת איתו ילדים. יש לי בכלל אפשרות לנסות לשנות את כללי המשחק ? רציתי להגיב לקצת מהשאלות והאמירות: אז זה לא משבר גיל הארבעים כיוון שאם כך הוא חווה אותו כבר מגיל 20..... בנוסף האוירה בבית בזמן הברוגז עכורה. אנחנו הולכים על קצות האצבעות כדי שהוא לא יתעצבן. כשהוא מתעצבן הוא צורח כמו מטורף...כאילו מאבד שליטה, אבל לא מאבד. אנחנו מנהלים שיחות על העניין (יותר נכון - אני מנהלת, הוא לא ממש עונה...) ובהן אני מביעה את כעסי ומכנה אותו "טרוריסט" כיוון שתחושתי היא שאני חיה באוירה של טרור. אמנם הוא לא אלים פיזית אבל הפחד הזה.......גם זה סוג של אלימות. לא ? יש בי המון שאלות. ותשובות אין. היום אנחנו מדברים אבל מי יודע מה מחר יקרה ? כמו בחלף עם הרוח.........מחר יום חדש ? תודה על ההקשבה. אביבית

 

[seeyou]

מכנה אותו "טרוריסט" -../images/Emo13.gif

A woman has got to love a bad man once or twice in her life to be thankful for a good one. Mae West כותב ידידינו המיתבונן-בקשר לנושה אחר: חוקיות בטבע אומרת כך- " בכל פעם ש-א' ו-ב' נפגשים, התוצאה היא ג'" מאחר ובני אדם הם חלק מהטבע אז אני סבור שזה עובד גם עלינו משבר גיל ה-40 אני חושב שמדובר עליך... אין לך בכלל אפשרות לנסות לשנות את כללי המשחק -אני חושב שאת יכולה להחליף את הפרטנר למשחק ביתר קלות . תחשבי על חוזה...עיסקי האם הצד השני מוכן לדרישותיך? אני עדיין בעמדה שלא חשוב איך הוא מתנהג חשוב יותר איך את מפרשת-מגיבה... המשך יום נעים יוסי

 

[מאי 39]

אביבית אסור שזה ימשיך

כן אפשר לשנות והכוונה במשבר גיל הארבעים לאו דווקא היתה כוונה אליו אלה להתעוררות שלך. התנהגות כזאת שבה אתם הולכים בשקט כדי לא להרגיז אותו זוהי אלימות ועשי לי טובה אם לא בשביל עצמך תעשי את השינוי בשביל הילדים שלך את לא רוצה להתעורר בוקר אחד והילדים שלך יגידו הוא ככה וככה גרם לנו ואת לא עשית כלום סורי ילדה זה מעלה בי זכרונות ותאמיני לי אפשר לשנות חוויתי את זה עד שיום אחד הרמתי את היד ללטף את העורף של הבן שלי כשהוא בן 14 והילד קפץ כאילו אני הולכת להכות אותו פה שמתי סוף פה הבנתי שיש בעיה ובאותו הרגע הבטחתי לו שבחיים כל עוד אני חיה אף אחד לא ירים את היד גם כאיום אף אחד לא יקרא לו בשמות גנאי ובבית הזה כבר לא ידברו ככה נכון הוא אף פעם לא היה אלים פיזית אבל ילדים רואים בכך הרבה יותר הפחד הזה הורס אותם שוב גם אם לא בשבילך אז בשבילם

 

[המיתבונן]

די בתחושת "הטרוריסט" כדי להניע

ברגע שאת חשה שבהתנהגותו יש מימד של טרור, המשמעו שאת נמצאת בתחושותיך במקום הקיצוני ביחס לתופעה. המשמעות היא שעליך למהר ולקבל החלטות. איני יודע אם הוא טרוריסט, אולם אם במונחים שלך, בסולם הערכים שלך כ-בת זוגו כך את מכנה אותו אזיי הנביעה היא זו- קומי ולכי לך מן האיש הזה, הוא רק ימרר את חייך ולא חשוב מה הייתה כוונתו, התייחסי לתוצאה שהיא ח ר ד ה הפרידה במקרה שכזה היא פיתרון אידיאלי. אל תהססי. בהצלחה

 

[המשכינה שלום]

תפקיד המטפלת

הבינותי מדברייך שההתנתקות של בעלך בשעת כעס קשה לך וזה מובן מאד. זו תופעה מוכרת אצל גברים משום שזו דרכם להתמודד עם הקושי שלהם ולנסות בדרכם לפתור את בעייתם. אך נראה שאצל בן זוגך התופעה מוגזמת ולכן טוב שפניתם לטיפול. אך כאן לדעתי טעתה המטפלת. הוא באמת לא אשם ואין באפשרותינו לשנות אותו אך היא המוסמכת לתת לו כלים כדי לעזור לו בפתרון הבעיה וללוות אותו בתהליך בו הוא יוכל לעשות מאמצים ולהתקרב אלייך. ככל שיעבור הזמן תתקצרנה תקופות ההתנתקות ואז הוא יגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר עבורו היא שיחה אתך. כמו שציינתי זה תהליך וצריך הרבה סבלנות ואורך רוח אך לא לוותר ולבקש מהמטפלת עזרה במתן כלים להתגבר על הבעיה. בהצלחה!