לי זה גם מתקשר עם השרשור שמופיע
קצת למעלה (כרגע) - "אפקטים של עימות אמיתי" וזאת משתי סיבות עיקריות - האחת, עניין הגדרת המטרות שלנו בעימות אמיתי (לאור האפשרויות המפורטות במאמר - שקילת כל האפשרויות החל בחיכוכים עם התקשורת ובמקום העבודה, דרך פגיעה בזוגיות וכלה בפציעה, כלא או מוות) מה עדיף - סיום הסיטואצייה באופן מהיר וברוטאלי ככל האפשר (אולי אפילו להיות התוקף הראשון - ראה ערך Sensen no Sen ) לצאת ללא פגע אבל אחרי זה להתמודד עם ההשלכות או לנסות ולהמנע מעימות אלים בכל מחיר, גם אם זה אומר שתהיה במצב נחות כשמכה הראשונה עפה. אותה דילמה תקפה גם במהלך הקרב (אם אתה טוב מספיק) האם 'להשאיר אחרי אדמה חרוכה' או לנסות בריח או טכניקת השתלטות שתגרום פחות נזק. האם לספוג כמה אגרופים ולנסות להרגיע את המצב או פשוט להרים כסא ולהרגיע את היריב....? מכיוון שלדעתי אין לסיטואציות כאלו דפוסים אחידים או תשובה אחת, אנו נזקקים לגמישות שהוזכרה קודם כדי לצאת ממנה בצורה הטובה ביותר. אנחנו גם צריכים במיוחד (לדעתי) לשים לב ולא ליפול במלכודת הדוגמטיות או הקבעון שאחיקם מדבר עליה - שהרי אנחנו הרבה פעמים משוחדים בבחירה שלנו -בגלל צורת המחשבה והכלים שהשיטה שלנו בכל-זאת מטביעה בנו (לא הייתי מציע לאיש השרדות לפוצץ את הצורה לשיכור שביקש ממנו סיגרייה ומצד שני גם לא מציע לאיש אייקידו לשמור על הרמונייה ועל היריב שלו במידה והוא 'סקין-האד' ששמע אותו מדבר עברית בבר חשוך במינכן....) וזה מביא אותי לסיבה השנייה - מהי מטרת העל-שלנו בלימוד לחימה? אם היא לשרוד בקרב, הרי עקרון הדבקות במטרה צריך לחייב אותנו לאימונים מהסוג שדוד ואמיר מזכירים (אין הרבה מורים שאומרים לתלמידים לבוא לאימון כמו שהם הולכים לבילוי.... אימונים כנגד התקפה ממארב, לחימה אחרי כמה בקבוקי בירה וכו....) אם המטרה שלנו היא האמנות שבמילה אמנות לחימה, אסטתיות ,זרימה ואימון בטוח וארוך ללא פציעות - יכול להיות שנמצא את עצמנו מתרגלים טאי צ'י בריאותי ללא מגע.... לדעתי (וכאן חוזר ועולה עניין הדוגמטיות וההתקבעות ומה שהעלה אצלי את ההקשר למאמר) דוד הגדיר את זה יפה מאד "בכלל יש נטיה להתייחס ללחימה במונחים של "דו-קרב" - אחד-על-אחד, עם נשק זהה או בלי נשק, כשאתה יודע מי מתקיף, מאיפה ובאיזה סגנון." וכמעט כל שיטה שאני מכיר חוטאת בזה קצת (לפחות ברמת המעשה, כולם יודעים לדבר יפה מאד...). מצד שני זה כמובן תלוי ב'מטרת העל' שלנו (כלומר שוב גמישות) בקיצור וכאן אני מצטט עוד משפט מוצלח (תשארו איתי, אני כבר מסיים....) הפעם של אחיקם - "עקרונות מלחמה אינם הוראות לפעולה. נכון יותר לאמר כי המפקד הנצמד לעקרונות המלחמה כהוראות פעולה הוא מפקד גרוע. עקרונות המלחמה הם מושגים המקיימים ביניהם מתח הדדי" הלקח שאני מפיק מהדיון הזה הוא שעקרונות המלחמה אינם רשימה של עשה ואל-תעשה או של מקרים ותגובות, הם רשימה של רפרנסים או של נקודות התיחסות או קורדינטות שאמורות לעזור להתמצא ולנווט בהצלחה במרחב הכיאוטי של המלחמה (עוד ציטוט, ניר מלחיאאל"ט - "מטרת אמנות הלחימה היא ניסיון להכניס סדר במצב כיאוטי"...) הם אינן תרופת פלא לנצח במערכה אלא מעין עקרונות שאמורים להקל על המפקד המנוסה לקבל החלטות נכונות וכמובן שלימוד ושינון שלהם בלבד אינו מספיק בכדי להיות מצביא גדול (ציטוט אחרון "בתיאוריה אין הבדל בין תיאוריה לפרקטיקה, אבל בפרקטיקה יש") כלומר אין תחליף לניסיון או במקרה שלנו לאימון, אימון, אימון... (זה גם מתקשר לשרשור מאסטרים צעירים, אבל אולי עדיף לעזוב את זה כרגע)
