אני לא מדברת מתאוריה, אלא מהחוויה שעברתי
במשך הרבה מאוד זמן, תרגלתי את הטכניקה ששובטמה הציע,
להתבונן על הרווח שבין הנשימות, וכן תרגלתי שקט מנטלי.
אני ממש לא נגד התרגולים האלו, להפך לי הם נתנו הרבה שקט ושלווה,
אך הם לא עזרו לי בתחושת החיסרון.
בחוויה שלי, הגעתי לשקט מהמחשבות, התבוננתי בריק, בכלום,
אמנם בהתחלה אהבתי את החוויה והתלהבתי, סוף סוף המוח השתתק,
אבל כמו כול דבר שהמוח מתרגל אליו,
שמתי לב, שאמנם לא היו מחשבות, אבל הייתה מודעות,
המודעות לכלום, לריק,
וכול זמן שהייתה מודעות, "אני מודעת לריק" הייתה תחושה של קיום, של אני,
ולכן זה לא פתר את תחושת החיסרון.
בחוויה שלי, הרגשתי שאני עומדת מול קיר, ולא יכולה לעבור אותו.
ולכן מעניין אותי באמת לדעת,
האם יש מישהו שהגיע באמת לסוף עם התרגול הזה,
וחווה שלמות ושאין יותר שלמות ממה שהוא חווה?
והאם התרגול הזה באמת פתר לו את כול הספקות והשאלות?
לדעתי, כול זמן שיש תחושת אני, ואפילו הקטנה ביותר, יש חיסרון,
ושוב לדעתי, מי שחווה זאת יכול להבין אותי.