עצוב לי.... ../images/Emo7.gif
בנות, עצוב ליייייי... בחודשיים האחרונים אני מרגישה שאני צריכה את אמא יותר מכל פעם, היא נפטרה כשהייתי בת 3... לא הכרתי את הקול שלה, לא הכרתי את החיבוקים שלה, לא הכרתי אותה... הלוואי והייתי יכולה להכיר. כרגע אני לא בבית, אני ישנה אצל דודה שלי , שהיא כמו אמי.. היא לא בבית, יצאה, נשארתי פה, אני מסתכלת בתוך המדפים שבשולחן המחשב ומוצאת ספר, כרוך היטב בצבע לבן,.. ופתאום נזכרתי איזה ספר זה, לא סתם ספר.. זהו הספר שדודתי הכינה לכל המשפחה במלאת שנתיים למות אמי.. היא כתבה כל מיני דברים עליה, אני קוראת אותם ולא יכולה להפסיק את הדמעות, כל כך קשה לי ועצוב... "פרחייך" נותרו לבדם.. לפרוח ימשיכו, דבר לא יעצור בעדם. הסירי דאגה מליבך אחות, הקיץ עבורם לא נדם, חסרה את להן אם ואחות, הקיץ שלך תם ונשלם. "פרחייך" נותרו לבדם לצמוח ימשיכו, דמך הוא דמם, דבר לא ימנע בעדם, גם אם נותרו לבדם... " שיר זה נכתב עליי ועל אחותי, זהו אחד השירים שכתבה דודתי בספר, בספר הלבן.. שכולו מלא במילים עצובות וקרות, עדיין לא יכולה לעצור את הדמעות, אני שואלת את עצמי בין הבכי וההקלדה, למה כל כך רע לי.. ואני מוצאת את התשובה, אין למי לספר שרע לך בשעה 03:46 לפנות בוקר, אבל יודעת שגם מחר לא אספר, פשוט אבליג.. כל כך אני רוצה לקבל חיבוק, אך לא סתם חיבוק, חיבוק של אמא, של אמא שלי...
תחלואיי העולם רבים וקשים הם. נתודענו אל אחד מהם... "שעת בין ערביים השמש שוקעת, הציפורים קוטעות את רצף השתיקה. שעות כאלה מזכירות לי אותך וכל שאני רוצה הוא לשאול אותך: מדוע הלכת ועזבת אותנו בוכים? האם לא אכפת לך איך אנו מרגישים? ובמשך זמן כה ארוך היית חולה וכעת את כפרח שנבל אל מתחת לפני האדמה, ואני מקווה שטוב לך עכשיו אך למרות שנבלת, נשארת פרח, פרח עם לב של ז ה ב. "
בנות, עצוב ליייייי... בחודשיים האחרונים אני מרגישה שאני צריכה את אמא יותר מכל פעם, היא נפטרה כשהייתי בת 3... לא הכרתי את הקול שלה, לא הכרתי את החיבוקים שלה, לא הכרתי אותה... הלוואי והייתי יכולה להכיר. כרגע אני לא בבית, אני ישנה אצל דודה שלי , שהיא כמו אמי.. היא לא בבית, יצאה, נשארתי פה, אני מסתכלת בתוך המדפים שבשולחן המחשב ומוצאת ספר, כרוך היטב בצבע לבן,.. ופתאום נזכרתי איזה ספר זה, לא סתם ספר.. זהו הספר שדודתי הכינה לכל המשפחה במלאת שנתיים למות אמי.. היא כתבה כל מיני דברים עליה, אני קוראת אותם ולא יכולה להפסיק את הדמעות, כל כך קשה לי ועצוב... "פרחייך" נותרו לבדם.. לפרוח ימשיכו, דבר לא יעצור בעדם. הסירי דאגה מליבך אחות, הקיץ עבורם לא נדם, חסרה את להן אם ואחות, הקיץ שלך תם ונשלם. "פרחייך" נותרו לבדם לצמוח ימשיכו, דמך הוא דמם, דבר לא ימנע בעדם, גם אם נותרו לבדם... " שיר זה נכתב עליי ועל אחותי, זהו אחד השירים שכתבה דודתי בספר, בספר הלבן.. שכולו מלא במילים עצובות וקרות, עדיין לא יכולה לעצור את הדמעות, אני שואלת את עצמי בין הבכי וההקלדה, למה כל כך רע לי.. ואני מוצאת את התשובה, אין למי לספר שרע לך בשעה 03:46 לפנות בוקר, אבל יודעת שגם מחר לא אספר, פשוט אבליג.. כל כך אני רוצה לקבל חיבוק, אך לא סתם חיבוק, חיבוק של אמא, של אמא שלי...
