עצוב בעולם מנוכר

עצוב בעולם מנוכר

אני עצוב, אין לי חברים. לא היו לי חברים מאז גיל 12. כל מה שרוצה קשר איתי, רוצה אותי רק בגלל סקס (ומזל שיש לי את הקשר הזה). כל ארחי פרחי שנדבק עלי, אני מקבל אותו בשמחה לחוג חברי.... כל מי שרוצה לשכב איתי, אני מקבל בשמחה, ולו בשביל שיהיה לי קשר כלשהוא אפילו רגעי.... אין לי חברים, אני לא יודע איך למצוא חברים, אני לא יודע איך להתחיל עם אנשים בשביל שיהיו חברים שלי, אני לא יודע לומר לא למי שאיני רוצה שיהיה יותר "חבר" שלי. אני לא יודע איך לשמור על קשרים עם מי שהיה יכול ליהיות סיכוי שניהיה חברים....
 
נשמע שאתה לא מעריך את עצמך כמו שצריך

ולכן יש גם את כל "הארחי פרחי" להגדרתך שנדבקים אליך, כי אתה מסכים לקבלם להיות "חבריך", העיקר שיהיה חבר. אני לא אומרת שצריך לצאת במירוץ אחרי החברים הכי מושלמים ונפלאים שיש, אבל לא צריך להתפשר על כאלה שאתה מגדיר אותם כ"ארחי פרחיים". ממה זה נובע לדעתך?
 
למעלה