ממש לא, שם מדובר בשאיפה לילדים ואישה פנויה
לפחות לפי המושגים שלנו. בדת היהודית, אישה ש"זנתה" דינה מוות, וגם הגבר שאיתה דינו מוות. כך במשנה תורה של הרמב"ם: הבא על נערה מאורסה, שניהן בסקילה. ואינן חייבין סקילה עד שתהיה נערה בתולה מאורסה, והיא בבית אביה; הייתה בוגרת, או שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה, אפילו מסרה האב לשלוחי הבעל וזינת בדרך--הרי זו בחנק. [ה] והבא על קטנה מאורסה בבית אביה--הוא בסקילה, והיא פטורה. ונערה מאורסה בת כוהן שזינת, בסקילה. ה [ו] באו עליה עשרה, והיא בתולה ברשות אביה, זה אחר זה--הראשון בסקילה, וכולן בחנק. במה דברים אמורים, שבאו עליה כדרכה; אבל אם באו עליה שלא כדרכה--עדיין היא בתולה, וכולן בסקילה. לעומת זאת, לגבר הנשוי אין מניעה לקיים יחסי מין עם נשים פנויות, שבויות מלחמה, שפחות וכיוצא בזה. תמר, לפי המדרש היא אחת משלוש נשים יפיפיות שבתנ"ך. בראשית פרק לח א ויהי בעת ההיא, ויירד יהודה מאת אחיו; ויט עד-איש עדולמי, ושמו חירה. ב וירא-שם יהודה בת-איש כנעני, ושמו שוע; וייקחהא, ויבוא אליה. ג ותהר, ותלד בן; ויקרא את-שמו, ער. ד ותהר עוד, ותלד בן; ותקרא את-שמו, אונן. ה ותוסף עוד ותלד בן, ותקרא את-שמו שלה; והיה בכזיב, בלדתה אותו. ו וייקח יהודה אישה, לער בכורו; ושמה, תמר. ז ויהי, ער בכור יהודה--רע, בעיני יהוה; וימיתהו, יהוה. ח ויאמר יהודה לאונן, בוא אל-אשת אחיך ויבם אותה; והקם זרע, לאחיך. ט ויידע אונן, כי לא לו יהיה הזרע; והיה אם-בא אל-אשת אחיו, ושיחת ארצה, לבלתי נתון-זרע, לאחיו. י ויירע בעיני יהוה, אשר עשה; וימת, גם-אותו. יא ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית-אביך, עד-יגדל שלה בני--כי אמר, פן-ימות גם-הוא כאחיו; ותלך תמר, ותשב בית אביה. יב וירבו, הימים, ותמת, בת-שוע אשת-יהודה; ויינחם יהודה, ויעל על-גוזזי צאנו הוא וחירה ריעהו העדולמי--תמנתה. יג ויוגד לתמר, לאמור: הנה חמיך עולה תמנתה, לגוז צאנו. יד ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס בצעיף ותתעלף, ותשב בפתח עיניים, אשר על-דרך תמנתה: כי ראתה, כי-גדל שלה, והיא, לא-ניתנה לו לאישה. טו ויראהא יהודה, ויחשבהא לזונה: כי כיסתה, פניה. טז ויט אליה אל-הדרך, ויאמר הבה-נא אבוא אלייך, כי לא ידע, כי כלתו היא; ותאמר, מה-תיתן-לי, כי תבוא, אליי. יז ויאמר, אנוכי אשלח גדי-עיזים מן-הצאן; ותאמר, אם-תיתן עירבון עד שולחך. יח ויאמר, מה העירבון אשר אתן-לך, ותאמר חותמך ופתיליך, ומטך אשר בידך; וייתן-לה ויבוא אליה, ותהר לו. יט ותקם ותלך, ותסר צעיפה מעליה; ותלבש, בגדי אלמנותה. כ וישלח יהודה את-גדי העיזים, ביד ריעהו העדולמי, לקחת העירבון, מיד האישה; ולא, מצאה. כא וישאל את-אנשי מקומה, לאמור, איה הקדשה היא בעיניים, על-הדרך; ויאמרו, לא-הייתה בזה קדשה. כב וישב, אל-יהודה, ויאמר, לא מצאתיה; וגם אנשי המקום אמרו, לא-הייתה בזה קדשה. כג ויאמר יהודה תיקח-לה, פן נהיה לבוז; הנה שלחתי הגדי הזה, ואתה לא מצאתה. כד ויהי כמשלוש חודשים, ויוגד ליהודה לאמור זנתה תמר כלתך, וגם הנה הרה, לזנונים; ויאמר יהודה, הוציאוה ותישרף. כה היא מוצאת, והיא שלחה אל-חמיה לאמור, לאיש אשר-אלה לו, אנוכי הרה; ותאמר, הכר-נא--למי החותמת והפתילים והמטה, האלה. כו ויכר יהודה, ויאמר צדקה ממני, כי-על-כן לא-נתתיה, לשלה בני; ולא-יסף עוד, לדעתה. כז ויהי, בעת לדתה; והנה תאומים, בבטנה. כח ויהי בלדתה, וייתן-יד; ותיקח המיילדת, ותקשור על-ידו שני לאמור, זה, יצא ראשונה. כט ויהי כמשיב ידו, והנה יצא אחיו, ותאמר, מה-פרצת עליך פרץ; ויקרא שמו, פרץ. ל ואחר יצא אחיו, אשר על-ידו השני; ויקרא שמו, זרח. {ס}