עצב ואושר
אין קל מלהיות עצוב. יש פשוט להיכנס מתחת לשמיכה ולעצום עיניים ואז מימלא רואים הכל שחור. בעצב יש עוצמה משלו ביכולתו למשוך אותך למטה למטה ואז בכדי לחזור ולראות קצת אדום וירוק, צהוב וכחול נדרשת עוצמה אחרת הרבה יותר חזקה וגדולה. קראתי כאן בפורום דברים שנכתבו על עצב, עצב בעוצמות כל כך חזקות, שנגע בי עמוק בנשמה ורק רציתי לגעת חזרה, לומר יהיה בסדר, להשתתף ואולי בכך להקל ולו במעט. העצב הוא אישי כל כך שאין שום סיכוי שבעולם שבאמת אצליח להבין ולו במעט או אצליח לומר משהו שיכול לשנות. וזה כשלעצמו קצת מתסכל. אותי עצב בעוצמה כזו מרתיע מעט. לדעתי להיות מאושר נדרש אומץ רב יותר ועוצמה חזקה יותר. מי שעצוב תמיד מחפש איזה מפץ גדול של אור, שיבוא ויסחף אותו למקום רחוק וטוב יותר. בדרך כלל, זה לא ממש קורה ואז או ששוקעים יותר עמוק או שזוחלים חזרה לחיים ומתחילים שוב לראות את כל צבעי הקשת בענן ומצליחים להבחין מחדש בפריחה חדשה. אולי צריך לנסות לחפש את השמחות הקטנות שבחיינו שניבטות אלינו מכל פינה, או אז יזדחל לו האושר ויקנה אחיזה בנשמתינו. להיות מאושר אין פירוש הדבר להיות עם חיוך מרוח על הפנים 24 שעות ביממה או שאין רגעים של עצב, יש עצב אבל לרגע. ובנשמה פנימה יש שמחה שגם אם מפנה מקום לעצב מדי פעם , לא שוכחת לכבוש מחדש את הבכורה. נכון נדרשת עוצמה רבה יותר ואומץ רב יותר בלהיות מאושר , אך מתוך שקראתי למדתי כי יש בכם את אותה עוצמה ואומץ הדרוש להיות שמחים, רק אם תחלו לחיות את חייכם באמת, תוך איסוף מתמיד של השמחות הקטנות שבחיינו. יש שיר נפלא שכתב מיכה שיטרית לזיכרה של דסי רבינוביץ, חולת סרטן שנפטרה, שכנראה למרות הסבל ידעה לחיות את חייה באמת ונקרא שמחות קטנות: עמוק בלבך, עיגולים של שמחה ואור גנוז בנשמת אפך. עמוק בלב עיגולים של כאב אתה שונא אתה אוהב יהללו יהללוך מלאכים ולא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה יהללו, יהללוך מלאכים ושמחות קטנות יאירו כנצנוץ הכוכבים אשרי התמימים ודוברי האמת וכל החיים את חייהם באמת שזוכרים את השמש ונוגעים באור שיודעים אהבה שאינה בת חלוף
אין קל מלהיות עצוב. יש פשוט להיכנס מתחת לשמיכה ולעצום עיניים ואז מימלא רואים הכל שחור. בעצב יש עוצמה משלו ביכולתו למשוך אותך למטה למטה ואז בכדי לחזור ולראות קצת אדום וירוק, צהוב וכחול נדרשת עוצמה אחרת הרבה יותר חזקה וגדולה. קראתי כאן בפורום דברים שנכתבו על עצב, עצב בעוצמות כל כך חזקות, שנגע בי עמוק בנשמה ורק רציתי לגעת חזרה, לומר יהיה בסדר, להשתתף ואולי בכך להקל ולו במעט. העצב הוא אישי כל כך שאין שום סיכוי שבעולם שבאמת אצליח להבין ולו במעט או אצליח לומר משהו שיכול לשנות. וזה כשלעצמו קצת מתסכל. אותי עצב בעוצמה כזו מרתיע מעט. לדעתי להיות מאושר נדרש אומץ רב יותר ועוצמה חזקה יותר. מי שעצוב תמיד מחפש איזה מפץ גדול של אור, שיבוא ויסחף אותו למקום רחוק וטוב יותר. בדרך כלל, זה לא ממש קורה ואז או ששוקעים יותר עמוק או שזוחלים חזרה לחיים ומתחילים שוב לראות את כל צבעי הקשת בענן ומצליחים להבחין מחדש בפריחה חדשה. אולי צריך לנסות לחפש את השמחות הקטנות שבחיינו שניבטות אלינו מכל פינה, או אז יזדחל לו האושר ויקנה אחיזה בנשמתינו. להיות מאושר אין פירוש הדבר להיות עם חיוך מרוח על הפנים 24 שעות ביממה או שאין רגעים של עצב, יש עצב אבל לרגע. ובנשמה פנימה יש שמחה שגם אם מפנה מקום לעצב מדי פעם , לא שוכחת לכבוש מחדש את הבכורה. נכון נדרשת עוצמה רבה יותר ואומץ רב יותר בלהיות מאושר , אך מתוך שקראתי למדתי כי יש בכם את אותה עוצמה ואומץ הדרוש להיות שמחים, רק אם תחלו לחיות את חייכם באמת, תוך איסוף מתמיד של השמחות הקטנות שבחיינו. יש שיר נפלא שכתב מיכה שיטרית לזיכרה של דסי רבינוביץ, חולת סרטן שנפטרה, שכנראה למרות הסבל ידעה לחיות את חייה באמת ונקרא שמחות קטנות: עמוק בלבך, עיגולים של שמחה ואור גנוז בנשמת אפך. עמוק בלב עיגולים של כאב אתה שונא אתה אוהב יהללו יהללוך מלאכים ולא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה יהללו, יהללוך מלאכים ושמחות קטנות יאירו כנצנוץ הכוכבים אשרי התמימים ודוברי האמת וכל החיים את חייהם באמת שזוכרים את השמש ונוגעים באור שיודעים אהבה שאינה בת חלוף