לכבוש את ההר
New member
עמדת השמאל החדש!
תהליך השלום, בינינו לבין העולם הערבי, החל אחרי מלחמת 1973, המשכו ביוזמת סאדאת, לאחר שגודלה מאיר החמיצה לא מעט הזדמנויות, שהביאה לנסיגת ישראל מכל סיני - עד הגרגר האחרון כולל פינוי המתנחלים, עד האחרון שבהם. אט-אט הצטרפו אליו גם הפלסטינים. ערפאת, יחד עם כל ההנהגה הפלסטינית, הגיעו להשלמה ולהכרה בישראל כבר בישיבת מועצת אש``ף באלג`יר ב-1988 ובוועידת מדריד קיבלו הפלסטינים את גבולות 1967 כגבול מוסכם בינם לבין ישראל - מבחינתם: פשרה כואבת שבמסגרתה ביקשו להתחיל בתהליך פיוס שנמשך, ביתר שאת, עם חתימת הסכם אוסלו אשר בסיומו אמורה הייתה לקום מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל, כשקו הגבול ביניהן הוא הקו הירוק - לפי ההבנה הפלסטינית את הסכם אוסלו. אך ככל שחלף הזמן התברר להם, שבישראל אין נכונות לכך - וההוכחה המובהקת, מבחינת הפלסטינים, היא: חיזוק התנחלויות בעשור האחרון והכפלת מספר תושביהן. קריסת אוסלו! שתי הנחות יסוד היו בבסיסו של הסכם אוסלו: 1. הזמן יעשה את שלו וככל שהוא יארך יפתחו הפלסטינים אינטרסים חדשים שיבסס, אצל שכנינו הפלסטינים, משטר חדש ודמוקרטי, שבהכרח ימנע הפרת הסכמים. 2. עם הזמן יסכימו הפלסטינים לוותר על שטחים בתמורה לשלום והמדינה הפלסטינית. ההנחה הראשונה נכשלה בשל עליית ביבי לשלטון (זאת מבחינה עובדתית, ואין זה אומר כי אם ביבי לא היה מנצח בבחירות של 1996 לא היה קם גורם אחר במקומו) - התארכות יתר של הזמן הביאה לכך שהפלסטינים לא פיתחו אינטרסים חדשים בשל המשך הכיבוש (אוסלו לא חיסל את הכיבוש אפילו בעזה). נהפוך הוא: ישראל פיתחה, בנוסף, את ``הכיבוש הכלכלי`` לדרגה שלא נראתה באף כיבוש אחר בעולם, ``כיבוש כלכלי`` זה יצר תלות חזקה בין הנהגת הרשות המושחתת לבין המשטר הישראלי הלא יציב (מאז אוסלו התחלפו רבין, פרס, ביבי, ברק ושרון בתפקיד ראש-הממשלה ואילו מולם עמד רק ערפאת). חוסר היציבות הפוליטית בישראל גרם לכך שלא היה ברור מה ממשלת ישראל רוצה ולאן היא חותרת להגיע בסופו של תהליך אוסלו. ההנחה השניה נכשלה כי מלכתחילה לא הייתה מציאותית. זהו הכשל הגדול של הסכם אוסלו, אין ולא יהיה מנהיג פלסטיני אשר יהיה מוכן לקבל הסכם שבבסיסו יהיה וויתור על מילימטר אחד מגבולות הקו הירוק, מה שהיה טוב למצרים טוב גם לפלסטינים. חייבים לראות את המתרחש, לנגד עינינו, על רקע רחב יותר: ב-1993 החל, עם החתימה על הסכם אוסלו, תהליך שלום איטי וקשה שבסיומו, על-פי ישראל - מצד אחד, היה להגיע להסכם עם הישגים מהכיבוש של 1967 ועל פי הבנת הפלסטינים (עזה ויריחו תחילה) - מצד שני: הקמת מדינה פלסטינית על כל השטח שמעבר לקו הירוק, כולל הורדת כל ההתנחלויות - תהליך אוסלו נפח את נשמתו בטרם עת כי אי-אפשר לגשר על הניגודים שבין שתי התפישות (הסיבות הן סובייקטיביות והן ראויות למאמר נפרד), ההתנגשות הייתה בלי-נמנעת. כיצד ממשיכים הלאה? לאחר שישראל החמיצה פיוס ההיסטורי על פי גבולות 1967, צריך לחפש, כבר עתה, פתרונות חדשים למציאות החדשה שמתהווה באזור, אולי מדינה דו-לאומית, או קנטונים נפרדים לשני העמים על-פי תוכנית החלוקה משנת 1947. מתקרב היום בו יקיץ הקץ על ההנהגה הלאומית הפלסטינית העכשווית בראשות ערפאת שהשליך את כל יוקרתו, בקרב בני עמו, על הסדר שלום עם ישראל. במקומה, בגלל הייאוש מהשלום, עלולה לקום הנהגה שתישען על תנועות האיסלאם הפלסטיניות, שאינן מכירות במדינת ישראל. אם לישראלים מותר להחליף ממשלות ולבחור בשרון, בגלל הייאוש מהשלום - מדוע לפלסטינים אסור למנות את אחמד יאסין לנציגם? הסכנה שתהיה כאן מלחמה לדורות מחייבת אותנו למצוא פתרונות למצב שנוצר: מצד אחד רוב מוחלט של הישראלים מבין שלא טוב וכי אסור לשלוט בעם אחר, ומצד שני הם אינם מוכנים לשלם בנסיגה אל הקו הירוק ובפינוי כל ההתנחלויות. מאחר וכל פתרון אחר, לשאלה הלאומית בסכסוך שלנו עם הפלסטינים, זולת הפתרון: שתי מדינות לשני עמים, בגבולות הקו הירוק, יהיה פתרון פחות טוב ולא יסיים את הסכסוך ומאחר ואי-אפשר לסמוך על ההנהגה הישראלית והפלסטינית שיגיעו להסכם ביניהן, עלינו לשאוף לכפיית פתרון על-ידי מדינות אירופה אשר לרשותן עומד הכוח הצבאי, המדיני והכלכלי לכפות הסכם על שני הצדדים. ממשלות אירופה אינן צריכות לחשוש מדעת הקהל שלהן - בכל מדינה אירופית יש רוב ברור התומך בהסכם בין ישראל לפלסטינים על בסיס החלוקה של הקו הירוק והורדת כל ההתנחלויות. לא עוד נסיגה תמורת שלום (כאשר ברקע המתנחלים מטרפדים כל אפשרות לשלום ולביטחון), ההסדר חייב להיות הפוך: קודם נסיגה ופינוי כל ההתנחלויות ורק אחר כך ניתן יהיה לגשת בנחת למשא-ומתן לשלום.
תהליך השלום, בינינו לבין העולם הערבי, החל אחרי מלחמת 1973, המשכו ביוזמת סאדאת, לאחר שגודלה מאיר החמיצה לא מעט הזדמנויות, שהביאה לנסיגת ישראל מכל סיני - עד הגרגר האחרון כולל פינוי המתנחלים, עד האחרון שבהם. אט-אט הצטרפו אליו גם הפלסטינים. ערפאת, יחד עם כל ההנהגה הפלסטינית, הגיעו להשלמה ולהכרה בישראל כבר בישיבת מועצת אש``ף באלג`יר ב-1988 ובוועידת מדריד קיבלו הפלסטינים את גבולות 1967 כגבול מוסכם בינם לבין ישראל - מבחינתם: פשרה כואבת שבמסגרתה ביקשו להתחיל בתהליך פיוס שנמשך, ביתר שאת, עם חתימת הסכם אוסלו אשר בסיומו אמורה הייתה לקום מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל, כשקו הגבול ביניהן הוא הקו הירוק - לפי ההבנה הפלסטינית את הסכם אוסלו. אך ככל שחלף הזמן התברר להם, שבישראל אין נכונות לכך - וההוכחה המובהקת, מבחינת הפלסטינים, היא: חיזוק התנחלויות בעשור האחרון והכפלת מספר תושביהן. קריסת אוסלו! שתי הנחות יסוד היו בבסיסו של הסכם אוסלו: 1. הזמן יעשה את שלו וככל שהוא יארך יפתחו הפלסטינים אינטרסים חדשים שיבסס, אצל שכנינו הפלסטינים, משטר חדש ודמוקרטי, שבהכרח ימנע הפרת הסכמים. 2. עם הזמן יסכימו הפלסטינים לוותר על שטחים בתמורה לשלום והמדינה הפלסטינית. ההנחה הראשונה נכשלה בשל עליית ביבי לשלטון (זאת מבחינה עובדתית, ואין זה אומר כי אם ביבי לא היה מנצח בבחירות של 1996 לא היה קם גורם אחר במקומו) - התארכות יתר של הזמן הביאה לכך שהפלסטינים לא פיתחו אינטרסים חדשים בשל המשך הכיבוש (אוסלו לא חיסל את הכיבוש אפילו בעזה). נהפוך הוא: ישראל פיתחה, בנוסף, את ``הכיבוש הכלכלי`` לדרגה שלא נראתה באף כיבוש אחר בעולם, ``כיבוש כלכלי`` זה יצר תלות חזקה בין הנהגת הרשות המושחתת לבין המשטר הישראלי הלא יציב (מאז אוסלו התחלפו רבין, פרס, ביבי, ברק ושרון בתפקיד ראש-הממשלה ואילו מולם עמד רק ערפאת). חוסר היציבות הפוליטית בישראל גרם לכך שלא היה ברור מה ממשלת ישראל רוצה ולאן היא חותרת להגיע בסופו של תהליך אוסלו. ההנחה השניה נכשלה כי מלכתחילה לא הייתה מציאותית. זהו הכשל הגדול של הסכם אוסלו, אין ולא יהיה מנהיג פלסטיני אשר יהיה מוכן לקבל הסכם שבבסיסו יהיה וויתור על מילימטר אחד מגבולות הקו הירוק, מה שהיה טוב למצרים טוב גם לפלסטינים. חייבים לראות את המתרחש, לנגד עינינו, על רקע רחב יותר: ב-1993 החל, עם החתימה על הסכם אוסלו, תהליך שלום איטי וקשה שבסיומו, על-פי ישראל - מצד אחד, היה להגיע להסכם עם הישגים מהכיבוש של 1967 ועל פי הבנת הפלסטינים (עזה ויריחו תחילה) - מצד שני: הקמת מדינה פלסטינית על כל השטח שמעבר לקו הירוק, כולל הורדת כל ההתנחלויות - תהליך אוסלו נפח את נשמתו בטרם עת כי אי-אפשר לגשר על הניגודים שבין שתי התפישות (הסיבות הן סובייקטיביות והן ראויות למאמר נפרד), ההתנגשות הייתה בלי-נמנעת. כיצד ממשיכים הלאה? לאחר שישראל החמיצה פיוס ההיסטורי על פי גבולות 1967, צריך לחפש, כבר עתה, פתרונות חדשים למציאות החדשה שמתהווה באזור, אולי מדינה דו-לאומית, או קנטונים נפרדים לשני העמים על-פי תוכנית החלוקה משנת 1947. מתקרב היום בו יקיץ הקץ על ההנהגה הלאומית הפלסטינית העכשווית בראשות ערפאת שהשליך את כל יוקרתו, בקרב בני עמו, על הסדר שלום עם ישראל. במקומה, בגלל הייאוש מהשלום, עלולה לקום הנהגה שתישען על תנועות האיסלאם הפלסטיניות, שאינן מכירות במדינת ישראל. אם לישראלים מותר להחליף ממשלות ולבחור בשרון, בגלל הייאוש מהשלום - מדוע לפלסטינים אסור למנות את אחמד יאסין לנציגם? הסכנה שתהיה כאן מלחמה לדורות מחייבת אותנו למצוא פתרונות למצב שנוצר: מצד אחד רוב מוחלט של הישראלים מבין שלא טוב וכי אסור לשלוט בעם אחר, ומצד שני הם אינם מוכנים לשלם בנסיגה אל הקו הירוק ובפינוי כל ההתנחלויות. מאחר וכל פתרון אחר, לשאלה הלאומית בסכסוך שלנו עם הפלסטינים, זולת הפתרון: שתי מדינות לשני עמים, בגבולות הקו הירוק, יהיה פתרון פחות טוב ולא יסיים את הסכסוך ומאחר ואי-אפשר לסמוך על ההנהגה הישראלית והפלסטינית שיגיעו להסכם ביניהן, עלינו לשאוף לכפיית פתרון על-ידי מדינות אירופה אשר לרשותן עומד הכוח הצבאי, המדיני והכלכלי לכפות הסכם על שני הצדדים. ממשלות אירופה אינן צריכות לחשוש מדעת הקהל שלהן - בכל מדינה אירופית יש רוב ברור התומך בהסכם בין ישראל לפלסטינים על בסיס החלוקה של הקו הירוק והורדת כל ההתנחלויות. לא עוד נסיגה תמורת שלום (כאשר ברקע המתנחלים מטרפדים כל אפשרות לשלום ולביטחון), ההסדר חייב להיות הפוך: קודם נסיגה ופינוי כל ההתנחלויות ורק אחר כך ניתן יהיה לגשת בנחת למשא-ומתן לשלום.