למרבה הצער זה לא רק ספר
מדובר בתהליך של התעלמות מוחלטת מההיסטוריה ומחיקה שיטתית של העבר. לפני שבוע פורסמה ב"הארץ" כתבה שבה מצר הכותב על ההיסטוריה הארכיטקטונית שהולכת לאיבוד, והביא דוגמא את העובדה שכיכר העיר במדינות אירופיות היא מקום שנשמר מדור לדור במשך מאות שנים, ואילו אנחנו בהינף יד מחינו את כיכר דיזינגוף ומתכננים להמשיך ולשנות אותה. מדינה זמנית. במקרה אני מכיר סיפור דומה באופן אישי (אמנם מרוחק ולא אישי-קרוב): יוסף באו. אמן וסופר ניצול שואה שעלה לארץ, היה גם מעצב וגפיקאי וחלוץ האנימציה הארצישראלית. עבודות עיצוב שלו כללו את הפרסומות מהקולנוע כשהיינו ילדים, את הלוגו של ה"שקם", של "אמישראגז" ושל חברות ישראליות נוספות, את המדבקות המשולשות של התחרות הפתטית "נהג זהיר", סרטון האנימציה "המתנה", הכיתוביות של "סלאח שבתי", כרזות ל"אל-על", כרזות פרסומות לארטיקים, ועוד רבים. במקביל הוא גם צייר - סותביז הגדירו את יצירתו האמנותית (בנושא השואה) כבעלת "תרומה משמעותית לאמנות השואה". משפחתו מנסה עד היום להקים מוזיאון שינציח את עבודתו - האמנותית והעיצובית. כל המוסדות הממשלתיים והעירוניים דחו אותם. כל פעלו עדיין קיים, אבל במצב שהולך ומידרדר, מאוחסן בתנאים לא-תנאים, ואין איש שמתעניין באותו שלב התפתחותי של התרבות בארץ, שיכול לארגן סכום מספיק כדי להציל את אותן עבודות. מחפיר לא פחות בעיני.