על צורך ולגיטימיות
היום בטיפול הגענו בסוף לזה שהמטפלת אמרה לי: את לא מצליחה לומר לעצמך שהצורך שלך הוא לגטימי גם אם אי אפשר לקיים אותו במציאות. רציתי להיפגש איתה שוב בשבוע שעבר והיא לא יכלה. ובאופן כללי קשה לי עם הגבולות של הטיפול, קשה לי שרק שם זה המקום שלי. היא אמרה שאני משרטטת את הגבול באופן כל כך מודגש כדי שלא יקרה לי מצב שאני ארצה במשהו שהוא מעבר לשעה של הטיפול. אמרה שהמציאות הרבה פחות גמישה ממה שהיינו רוצים שתהיה. שהיא מצטערת שהיא לא תמיד יכולה לספק את מה שאני צריכה. שהיא באמת מצטערת שרציתי שבוע שעבר ואי אפשר היה. ואחרי שהיא אמרה את הדבר הזה על הצורך, הבנתי כל כך טוב מה אני עושה תמיד. כשאני רוצה או צריכה משהו שאני יודעת שאני לא יכולה לקבל, אני פשוט מבטלת את הצורך. אני מחליטה שהוא לא לגיטימי כי אני לא יכולה לקבל אותו. לתת מקום לרצון לפני שמסלקים אותו. לתת לו מקום ואז לתחום לו את גבול האי אפשר. לא לעצור לפני שהוא מתבטא. הפיכת הצורך ללא לגיטימי מקשה עוד יותר כי הוא לא נעלם, הוא שם, אבל בלתי רצוי. ואז אני חצויה וכועסת עליי, על העולם. לתת לו מקום זה להשאיר משהו שלם, זה להיות כנה. זה לקבל את עצמי ואת העולם איך שהוא. פתאום מה שהיא אמרה היה כל כך פשוט. אני צריכה, וזה בסדר גמור, אבל אי אפשר. וזה לגיטימי לרצות, אבל לא תמיד אפשר. וזה הקל עליי. נשמע מוזר, אבל זה הקל עליי. הרגשתי כאילו קיבלתי לידיים שלי כלי חדש ונפלא שאני יכולה להשתמש בו תמיד. על כל דבר אני יכולה להגיד שאני רוצה, אבל אי אפשר. איך זה נשמע לכם?
היום בטיפול הגענו בסוף לזה שהמטפלת אמרה לי: את לא מצליחה לומר לעצמך שהצורך שלך הוא לגטימי גם אם אי אפשר לקיים אותו במציאות. רציתי להיפגש איתה שוב בשבוע שעבר והיא לא יכלה. ובאופן כללי קשה לי עם הגבולות של הטיפול, קשה לי שרק שם זה המקום שלי. היא אמרה שאני משרטטת את הגבול באופן כל כך מודגש כדי שלא יקרה לי מצב שאני ארצה במשהו שהוא מעבר לשעה של הטיפול. אמרה שהמציאות הרבה פחות גמישה ממה שהיינו רוצים שתהיה. שהיא מצטערת שהיא לא תמיד יכולה לספק את מה שאני צריכה. שהיא באמת מצטערת שרציתי שבוע שעבר ואי אפשר היה. ואחרי שהיא אמרה את הדבר הזה על הצורך, הבנתי כל כך טוב מה אני עושה תמיד. כשאני רוצה או צריכה משהו שאני יודעת שאני לא יכולה לקבל, אני פשוט מבטלת את הצורך. אני מחליטה שהוא לא לגיטימי כי אני לא יכולה לקבל אותו. לתת מקום לרצון לפני שמסלקים אותו. לתת לו מקום ואז לתחום לו את גבול האי אפשר. לא לעצור לפני שהוא מתבטא. הפיכת הצורך ללא לגיטימי מקשה עוד יותר כי הוא לא נעלם, הוא שם, אבל בלתי רצוי. ואז אני חצויה וכועסת עליי, על העולם. לתת לו מקום זה להשאיר משהו שלם, זה להיות כנה. זה לקבל את עצמי ואת העולם איך שהוא. פתאום מה שהיא אמרה היה כל כך פשוט. אני צריכה, וזה בסדר גמור, אבל אי אפשר. וזה לגיטימי לרצות, אבל לא תמיד אפשר. וזה הקל עליי. נשמע מוזר, אבל זה הקל עליי. הרגשתי כאילו קיבלתי לידיים שלי כלי חדש ונפלא שאני יכולה להשתמש בו תמיד. על כל דבר אני יכולה להגיד שאני רוצה, אבל אי אפשר. איך זה נשמע לכם?