כמעט.
יש משפט על האמת שאומר: האמת היא זאת שממשיכה להתקיים גם כשאתה מפסיק להאמין בה. ובכל הקשור ל"חיים פנימיים בריאים" הן במישור העצמי, קרי התפתחות רוחנית, והן במישור החברתי, קרי תקשורת אמיתית בין בני אדם, וכמובן במישור הקוסמי, ל א מ ו נ ה שלנו יש השפעה מהותית. העיניין הוא כזה...טמטום, היא מילה גסה, ומבטאת לא מעט סלידה ובוז, מין תכונה שלא ראויה להיות מנת חלקו של האדם, וזה נכון בהחלט. אז מהי התכונה שמזכה מיידית כמעט כל בריה עלי אדמות (אותי אותך וכל השאר) בתואר המהולל, בנוסף לסידרה ארוכה של מלכות הגונות מהמציאות חסרת הרחמים? שכן היכולת של כל אחד ואחד מאיתנו להבין ולראות את המציאות באמת מוגבלת מאוד, איש איש ומגבלותיו. בדיוק כמו שלהבין מה עמד מאחורי השאלה ה"אכזרית" שלי אליך ("כמובן, מה אתה מבין מכך?") היה כמעט בלתי אפשרי או בלתי אפשרי לחלוטין. אנחנו כל הזמן ניצבים בפני מציאות ותופעות שאנחנו לא ממש יכולים להבין, בכל מישור, ואין לנו (לאנשים שרוצים להבין באמת) ברירה אלא לחקור ולפתח הבנות חלקיות כאלו או אחרות ולנהוג ע"פ המציאות ה"דימיונית" הזאת שמסופקת לנו ע"י הפעילות המחשבתית שלנו. נובע מכך בהכרח שאנחנו מדמים את המציאות להיות משהו שהיא לא. עד כאן , על אף האשליות והעיוותים והסילופים של כל דבר, הכל נורמאלי ותקין, ולא מדובר כאן במחלת ה"טמטום" במלא הדרה, בשום אופן לא. שכן הטמטום מתחיל לבצבץ לו , ברגע שמתווספת לחוסר ההבנה את הדברים...האמונה בהם. כלומר, ברגע שאדם מתחיל להאמין בדעות המפוקפקות של עצמו. הוא מתחיל "להצדיק" מבפנים כל רעיון שמוצא חן בעיניו או שהוא הצליח "להסיק" בעצמו מניסיון כזה או אחר, ומייד כל המערכת הנפשית שלו מתגייסת "להגן בכל מחיר" על התובנות היחסיות שלו. דבר שגורם מיידית לעצימת עינייו, העייפות ממילא, הרמטית, שכן אין מצב פחות בלתי נסבל עבורנו מחוסר הידיעה. זו גם הסיבה העיקרית, לרגישות הגדולה כל כך שלנו בקשר ל"רעיונות" שאנחנו מתאמצים לאמץ, ללמה נעלב כל כך עמוקות אדם שאומרים לו שהוא טמבל בגין איזו דעה נכונה או אוילית שהוא מציג. כי הטמטום גורם לאנשים לכל הסבל והתוהו. ואין באומרי זאת כל הטפה או הפרדה שלי מהכלל, חלילה. טמטום הוא תכונה כמו כל התכונות, וכולנו לוקים בה. אבל היא אחת מאותן תכונות שאפשר לנו בלעדיהן. לא כמו חוסר הידיעה או ההבנה, אלו מנת חלקנו לזמן רב מאוד.
