על סף ייאוש
אני בת 32 נשואה 6 שנים עם 3 ילדים (תאומים שנולדו השנה וילדה בת 3).בעלי בן 40 .כשהתחתנתי בעלי דרש שנחתום על הסכם ממון (יש לו דירה מלפני הנישואים). אני באה ממשפחה מסורתית בעלת ערכים של משפחתיות ועזרה אך לצערי הורי לא יכולים לסייע לנו כספית עקב מחסור כלכלי אליו נקלעו. מעבר לכך הוריי מעניקים אהבה רבה אליי, לבעל ולנכדים,מטפלים שומרים, עוזרים בכל מה שרק יכולים (בין היתר קונים מתנות לילדים ללא הרף- בגדים, צעצועים, ציוד לתינוקות, דברי אוכל ומנסים לסייע ככל שיכולים). הבעיה היא שבעלי רואה בהם כ"לא אמינים" להגדרתו. זאת מכיוון שאין בידיהם לעזור לנו בסכום כסף לקניית דירה. אני כל הזמן מסבירה לו שעתידנו תלוי בנו ושהוריי לא יכולים לסייע ואין הם חייבים בכך. לא אחת נקלענו למשבר בקשר לנושא זה. הוא טוען שכדאי שיבואו פחות לעזור וכך לא" נקלע למריבות מיותרות" אני והוא. קשה לי מאוד ואני ממש נקרעת עקב העובדה שאני מרגישה שהוא כופה עליי את הרגשתו והוא אינו מתחשב בכך שהוא מדבר על הוריי מולידיי. אני אובדת עצות ולא יודעתמה לעשות דירתי איתו על כך שהוא גורם לי לרצות לסיים את הקשר כי אני לאיכולה להמשיך לחיות בצורה הזו ושאי אפשר להתקדם כך לשום מקום. יש לציין שאנו חוסכים כמה שיכולים כסף לקניית דירה משותפת. הוא טוען שהויכוחים שלנו נגרמים עקב הוריי ועקב השהייה שלהם בביתנו. כמו כן הוא מציע שניקח עוזרת בתשלום על פניהם. לדעתי ואמרתי לו זאת שזו חוצפה מדרגה ראשונה ושאף עוזרת לא תעניק אהבה לילדים כמו שהם מעניקים. כפי שניתן לראות המשבר הוא עמוק. מצד שני קשה לי לחשוב על היותי גרושה עם שלושה ילדים קטנים שביניהם תאומים. אני ממש מיואשת............... קשה לי עם הצביעות הזו של בעלי ומן הסתם אני מרגישה גם כן צבועה כי הוריי לא יודעים שכך חושב עליהם בעלי. התחושה היא קשה וכמובן שהמצב יוצר ריחוק בינינו. כמה שיחות כבר ניהלנו בינינו וניסיתי להסביר לו כמה שהוא טועה במחשבותיו. כמו כן היינו בייעוץ זוגי לפני כמה שנים והנושא של הוריי עלה אך כאמור דבר בגישתו לא השתנה.מה לעשות?
אני בת 32 נשואה 6 שנים עם 3 ילדים (תאומים שנולדו השנה וילדה בת 3).בעלי בן 40 .כשהתחתנתי בעלי דרש שנחתום על הסכם ממון (יש לו דירה מלפני הנישואים). אני באה ממשפחה מסורתית בעלת ערכים של משפחתיות ועזרה אך לצערי הורי לא יכולים לסייע לנו כספית עקב מחסור כלכלי אליו נקלעו. מעבר לכך הוריי מעניקים אהבה רבה אליי, לבעל ולנכדים,מטפלים שומרים, עוזרים בכל מה שרק יכולים (בין היתר קונים מתנות לילדים ללא הרף- בגדים, צעצועים, ציוד לתינוקות, דברי אוכל ומנסים לסייע ככל שיכולים). הבעיה היא שבעלי רואה בהם כ"לא אמינים" להגדרתו. זאת מכיוון שאין בידיהם לעזור לנו בסכום כסף לקניית דירה. אני כל הזמן מסבירה לו שעתידנו תלוי בנו ושהוריי לא יכולים לסייע ואין הם חייבים בכך. לא אחת נקלענו למשבר בקשר לנושא זה. הוא טוען שכדאי שיבואו פחות לעזור וכך לא" נקלע למריבות מיותרות" אני והוא. קשה לי מאוד ואני ממש נקרעת עקב העובדה שאני מרגישה שהוא כופה עליי את הרגשתו והוא אינו מתחשב בכך שהוא מדבר על הוריי מולידיי. אני אובדת עצות ולא יודעתמה לעשות דירתי איתו על כך שהוא גורם לי לרצות לסיים את הקשר כי אני לאיכולה להמשיך לחיות בצורה הזו ושאי אפשר להתקדם כך לשום מקום. יש לציין שאנו חוסכים כמה שיכולים כסף לקניית דירה משותפת. הוא טוען שהויכוחים שלנו נגרמים עקב הוריי ועקב השהייה שלהם בביתנו. כמו כן הוא מציע שניקח עוזרת בתשלום על פניהם. לדעתי ואמרתי לו זאת שזו חוצפה מדרגה ראשונה ושאף עוזרת לא תעניק אהבה לילדים כמו שהם מעניקים. כפי שניתן לראות המשבר הוא עמוק. מצד שני קשה לי לחשוב על היותי גרושה עם שלושה ילדים קטנים שביניהם תאומים. אני ממש מיואשת............... קשה לי עם הצביעות הזו של בעלי ומן הסתם אני מרגישה גם כן צבועה כי הוריי לא יודעים שכך חושב עליהם בעלי. התחושה היא קשה וכמובן שהמצב יוצר ריחוק בינינו. כמה שיחות כבר ניהלנו בינינו וניסיתי להסביר לו כמה שהוא טועה במחשבותיו. כמו כן היינו בייעוץ זוגי לפני כמה שנים והנושא של הוריי עלה אך כאמור דבר בגישתו לא השתנה.מה לעשות?
