על מלאכיות וערפדים
בשבוע שעבר נפרדתי מחלק בגופי. זה לא שאי אפשר בלעדיו..אבל ראבק..42 שנה הוא איתי, למה לתת לו ללכת ? קבלת הידיעה, ההתמודדות עד ש...והתקוה שאולי בכל זאת... הם תהליך קשה, אבל ברגע שברור שאין מנוס מניתוח הכל הופך להיות קל יותר ,( רק לנדב היה קצת קשה.....הוא היה באמצע הגלידה ואני באתי אליו עם כל הפיקנטריה חחחחחחחח...מצטערת חומד) אומרים שלמערכת הבריאות יש מין נטייה משונה להתעלל בחולה..בחיי שזה נכון, כי אחרת איך אפשר להסביר שעורכים ניתוח בשעה ארבע אחה"צ?...מילא לצום מהבוקר, חוסכים כמה קלוריות, אבל לא לשתות קפה?????????? בשעה שתים וחצי היה עלי להתייצב בבית החולים. ריקי, נחמה, איריס וקוב לוו אותי בפלאפון כל הדרך. הראשונות, סיפרו לי בדיחות, היו על תקן המרגיעות הלאומיות ומילאו אותי אופטימיות על הזמן ש"אחרי", קוב הסיח את דעתי בסיפור על טיול הגיפים האחרון שעשה עם החברה מהצט´, שיתף אותי בכל פרט אפשרי והפליג איתי לטיול עתידי שנעשה לאור ירח במדבר יהודה או אולי במצפה רמון וכך מצאתי את עצמי סוגרת דברים אחרונים במשרד הקבלה של בית החולים. מהרגע שהגעתי למחלקה ד´ הפשיטו אותי מהעצמי שלי, לבשתי כותונת שקטנה עלי במספר או שניים ונסגרת עם סקוצ´ים עד לקו הגב התחתון, מצאתי את עצמי הולכת עם יד אחת חופשית ויד אחת שבודקת כמה רואים מהטוסיק שלי. מיד הוצמדה אלי אחות שבדקה כמה חום יש לי, כמה לחץ הדם שלי גבוה או נמוך (ונשבעת שעשיתי מאמצים עיליים להשאר שלווה שרק יהיה נורמלי), דחפה לי מחט לוריד ומילאה מבחנה "בפגישה אצל המרדים הוא כבר לקח לי מבחנה אחת" אמרתי "זה בשביל לודא שהדם הוא אותו דם", אמרה ועלעלה בכל הבדיקות שהבאתי איתי, אחכ´ הובילה אותי לחדר 101 מיטה ליד החלון, רשמה על מדבקה את שמי בקטן, את שם הרופא שלי בגדול, הוסיפה שאני לא רגישה לשום תרופה והצמידה למיטה... זהו...מאותו הרגע הפכתי להיות הפציינטית של..... בעוד אני ממתינה לכותונת שתתאים למידותי, מתרגלת לריח הנוראי הזה שיש בכל בית חולים, סוקרת את "החדר" החדש שלי , מציצה מהחלון לראות איזה נוף נשקף ממנו, הופיע המרדים שילווה אותי בחדר הניתוח " שרי חמודתי, אני האחראי הבלעדי לכך שתיגעי בשמים " אמר בחיוך ומיד תקע לי בגב היד מחט ושאב עוד דם למבחנה. הוא כבר הכיר אותי מביקור ההכרות שעושה כל מנותח אצל המרדים כמה ימים קודם. "תגיד" אמרתי לו "זה לא שאכפת לי שאתם ממלאים לכם מבחנות כל חמש דקות, אבל לא יעיל יותר שאתרום לכם מנת דם אחת ונגמור את הסיפור?" והוא חזר על המשפט של האחות "זה רק בשביל לודא" הוא דחף לי ליד כדור הרגעה ושני נרות לטשטוש "קחי את הכדור עכשיו ואת הנרות את יודעת לאן צריך לדחוף וניפגש עוד מעט למטה" לקחתי...דחפתי...ונשכבתי על המיטה ממתינה לקריאה הגורלית . בשעה ארבע בדיוק הגיע סניטר לבוש בכחול, עזר לי לעבור למיטה אחרת והוביל אותי במסדרונות המחלקה ואני מביטה בתקרה ורואה את כל אורות הנאון הדולקים וחושבת לעצמי שזה בעצם המראה האחרון שאני רואה, ההורים שלי מלוים אותי משני צידי המיטה ואמא שלי אומרת : "אל תדאגי, הכל יעבור בשלום אני לא עוזבת אותך לדקה".... מהרגע שנכנסתי לחדר הקבלה של חדר ניתוח היא עזבה. אחות בלבוש כחול ועם חיוך רחב, אספה את שערי לתוך כובע נילון, הורידה את הלק מהציפורנים המטופחות שלי "עוד שתי דקות את נכנסת לחדר חמש, בהצלחה" אמרה ועזבה אותי למחשבותי... ואני כל כך רציתי להאמין שאולי בכל זאת יחליטו להשאיר. לידי היו עוד שתי מיטות עם שני חולים נוספים, לא הספקתי להחזיר את מבטי לתקרה וכבר הוסעתי אחר כבוד לחדר מספר חמש "איך קוראים אותך?" פנתה אלי אחות במבטא רוסי כבד "לעבור למיטה הצרה בזהירות שלא נופלת" "שרי" עניתי "אבל בגליון כתוב שרה....נו טוף..מה זה חשוב, שרי, שרה, שרהלה, שרינקה, אנחנו תכף נעשה ממך מלאכית, לשים ידים לצדדים......ותחבה שני ברזלים משני צידי המיטה " זה דר´ קוצ´ק הוא יהיה המרדים שלך" "ערפד שכמוך" אמרתי חצי מטושטשת הוא חייך והזריק לי חומר לתוך הוריד "אני אעזור לך לפשוט את הכותונת" אמר ומשראה שסימני פליאה מופיעים על פני הוסיף " רק את החלק העליון" וקרץ "תוריד, תוריד" אמרתי לו "בשביל זה השקעתי שלושה ימים בחוף הים..שלפחות מישהו יראה את השיזוף שלי" הוא צחק צחוק גדול ותקע לי בחזה אלקטרודות "מלאכית שזופה שלי, זה רק בשביל לדעת שהלב שלך ממשיך לפעום" הוא יורה לעברי ומניח על אפי מסכה, הבטתי על השעון שהיה תלוי בקיר שממול, השעה היתה ארבע ורבע "עכשיו...תנשמי עמוק שלוש פעמים ואנחנו ממריאים..." אני חושבת שלא הספקתי לנשום אפילו פעם אחת. התעוררתי במחלקה. כל מה שהרגשתי היה צמא ורצון להפטר מעודפי הנוזלים בגופי. הייתי מחוברת לאינפוזיה וקטטר, עכשיו יכולתי להבין על בשרי מה שכל ערב בצט´ הייתי יורה במשפט פרידה לחברה מחדר ארבעים פלוס "אני חייבת להתיצב למשמרת לילה בגריאטריה (והתכוונתי לחדר חמישים פלוס) מישהו חייב להחליף למסכנים את הקטטר" סוף סוף ידעתי על מה אני מדברת. בין ההרדמויות וההתעוררויות, העברנו את הלילה אמא שלי ואני בהחלפת אינפורמציה וחוויות..יותר נכון לומר, היא סיפרה ואני הקשבתי. רק לפנות בוקר כשהשפעת ההרדמה כמעט ונעלמה הרגשתי קצת יותר עירנית לשאול שאלות, לשתף אותה במחשבותי, בפחדי, והבנתי לצערי שלא היה מנוס. והיום, כמעט שבוע אחרי, כשאני בדרכי להחלמה מלאה, אני מבינה יותר כמה אהבת הורי היא ללא תנאי. עד כמה אספתי סביבי חברות וחברים נפלאים. שלולא תמיכתם המאסיבית, האכפתיות, הכוח והאופטימיות שנטעו בי, עזרו לי ועוזרים לי לעבור את שאני עוברת. אני אוהבת כל אחד מכם בכל ליבי ונשמתי.
ת ו ד ה !
בשבוע שעבר נפרדתי מחלק בגופי. זה לא שאי אפשר בלעדיו..אבל ראבק..42 שנה הוא איתי, למה לתת לו ללכת ? קבלת הידיעה, ההתמודדות עד ש...והתקוה שאולי בכל זאת... הם תהליך קשה, אבל ברגע שברור שאין מנוס מניתוח הכל הופך להיות קל יותר ,( רק לנדב היה קצת קשה.....הוא היה באמצע הגלידה ואני באתי אליו עם כל הפיקנטריה חחחחחחחח...מצטערת חומד) אומרים שלמערכת הבריאות יש מין נטייה משונה להתעלל בחולה..בחיי שזה נכון, כי אחרת איך אפשר להסביר שעורכים ניתוח בשעה ארבע אחה"צ?...מילא לצום מהבוקר, חוסכים כמה קלוריות, אבל לא לשתות קפה?????????? בשעה שתים וחצי היה עלי להתייצב בבית החולים. ריקי, נחמה, איריס וקוב לוו אותי בפלאפון כל הדרך. הראשונות, סיפרו לי בדיחות, היו על תקן המרגיעות הלאומיות ומילאו אותי אופטימיות על הזמן ש"אחרי", קוב הסיח את דעתי בסיפור על טיול הגיפים האחרון שעשה עם החברה מהצט´, שיתף אותי בכל פרט אפשרי והפליג איתי לטיול עתידי שנעשה לאור ירח במדבר יהודה או אולי במצפה רמון וכך מצאתי את עצמי סוגרת דברים אחרונים במשרד הקבלה של בית החולים. מהרגע שהגעתי למחלקה ד´ הפשיטו אותי מהעצמי שלי, לבשתי כותונת שקטנה עלי במספר או שניים ונסגרת עם סקוצ´ים עד לקו הגב התחתון, מצאתי את עצמי הולכת עם יד אחת חופשית ויד אחת שבודקת כמה רואים מהטוסיק שלי. מיד הוצמדה אלי אחות שבדקה כמה חום יש לי, כמה לחץ הדם שלי גבוה או נמוך (ונשבעת שעשיתי מאמצים עיליים להשאר שלווה שרק יהיה נורמלי), דחפה לי מחט לוריד ומילאה מבחנה "בפגישה אצל המרדים הוא כבר לקח לי מבחנה אחת" אמרתי "זה בשביל לודא שהדם הוא אותו דם", אמרה ועלעלה בכל הבדיקות שהבאתי איתי, אחכ´ הובילה אותי לחדר 101 מיטה ליד החלון, רשמה על מדבקה את שמי בקטן, את שם הרופא שלי בגדול, הוסיפה שאני לא רגישה לשום תרופה והצמידה למיטה... זהו...מאותו הרגע הפכתי להיות הפציינטית של..... בעוד אני ממתינה לכותונת שתתאים למידותי, מתרגלת לריח הנוראי הזה שיש בכל בית חולים, סוקרת את "החדר" החדש שלי , מציצה מהחלון לראות איזה נוף נשקף ממנו, הופיע המרדים שילווה אותי בחדר הניתוח " שרי חמודתי, אני האחראי הבלעדי לכך שתיגעי בשמים " אמר בחיוך ומיד תקע לי בגב היד מחט ושאב עוד דם למבחנה. הוא כבר הכיר אותי מביקור ההכרות שעושה כל מנותח אצל המרדים כמה ימים קודם. "תגיד" אמרתי לו "זה לא שאכפת לי שאתם ממלאים לכם מבחנות כל חמש דקות, אבל לא יעיל יותר שאתרום לכם מנת דם אחת ונגמור את הסיפור?" והוא חזר על המשפט של האחות "זה רק בשביל לודא" הוא דחף לי ליד כדור הרגעה ושני נרות לטשטוש "קחי את הכדור עכשיו ואת הנרות את יודעת לאן צריך לדחוף וניפגש עוד מעט למטה" לקחתי...דחפתי...ונשכבתי על המיטה ממתינה לקריאה הגורלית . בשעה ארבע בדיוק הגיע סניטר לבוש בכחול, עזר לי לעבור למיטה אחרת והוביל אותי במסדרונות המחלקה ואני מביטה בתקרה ורואה את כל אורות הנאון הדולקים וחושבת לעצמי שזה בעצם המראה האחרון שאני רואה, ההורים שלי מלוים אותי משני צידי המיטה ואמא שלי אומרת : "אל תדאגי, הכל יעבור בשלום אני לא עוזבת אותך לדקה".... מהרגע שנכנסתי לחדר הקבלה של חדר ניתוח היא עזבה. אחות בלבוש כחול ועם חיוך רחב, אספה את שערי לתוך כובע נילון, הורידה את הלק מהציפורנים המטופחות שלי "עוד שתי דקות את נכנסת לחדר חמש, בהצלחה" אמרה ועזבה אותי למחשבותי... ואני כל כך רציתי להאמין שאולי בכל זאת יחליטו להשאיר. לידי היו עוד שתי מיטות עם שני חולים נוספים, לא הספקתי להחזיר את מבטי לתקרה וכבר הוסעתי אחר כבוד לחדר מספר חמש "איך קוראים אותך?" פנתה אלי אחות במבטא רוסי כבד "לעבור למיטה הצרה בזהירות שלא נופלת" "שרי" עניתי "אבל בגליון כתוב שרה....נו טוף..מה זה חשוב, שרי, שרה, שרהלה, שרינקה, אנחנו תכף נעשה ממך מלאכית, לשים ידים לצדדים......ותחבה שני ברזלים משני צידי המיטה " זה דר´ קוצ´ק הוא יהיה המרדים שלך" "ערפד שכמוך" אמרתי חצי מטושטשת הוא חייך והזריק לי חומר לתוך הוריד "אני אעזור לך לפשוט את הכותונת" אמר ומשראה שסימני פליאה מופיעים על פני הוסיף " רק את החלק העליון" וקרץ "תוריד, תוריד" אמרתי לו "בשביל זה השקעתי שלושה ימים בחוף הים..שלפחות מישהו יראה את השיזוף שלי" הוא צחק צחוק גדול ותקע לי בחזה אלקטרודות "מלאכית שזופה שלי, זה רק בשביל לדעת שהלב שלך ממשיך לפעום" הוא יורה לעברי ומניח על אפי מסכה, הבטתי על השעון שהיה תלוי בקיר שממול, השעה היתה ארבע ורבע "עכשיו...תנשמי עמוק שלוש פעמים ואנחנו ממריאים..." אני חושבת שלא הספקתי לנשום אפילו פעם אחת. התעוררתי במחלקה. כל מה שהרגשתי היה צמא ורצון להפטר מעודפי הנוזלים בגופי. הייתי מחוברת לאינפוזיה וקטטר, עכשיו יכולתי להבין על בשרי מה שכל ערב בצט´ הייתי יורה במשפט פרידה לחברה מחדר ארבעים פלוס "אני חייבת להתיצב למשמרת לילה בגריאטריה (והתכוונתי לחדר חמישים פלוס) מישהו חייב להחליף למסכנים את הקטטר" סוף סוף ידעתי על מה אני מדברת. בין ההרדמויות וההתעוררויות, העברנו את הלילה אמא שלי ואני בהחלפת אינפורמציה וחוויות..יותר נכון לומר, היא סיפרה ואני הקשבתי. רק לפנות בוקר כשהשפעת ההרדמה כמעט ונעלמה הרגשתי קצת יותר עירנית לשאול שאלות, לשתף אותה במחשבותי, בפחדי, והבנתי לצערי שלא היה מנוס. והיום, כמעט שבוע אחרי, כשאני בדרכי להחלמה מלאה, אני מבינה יותר כמה אהבת הורי היא ללא תנאי. עד כמה אספתי סביבי חברות וחברים נפלאים. שלולא תמיכתם המאסיבית, האכפתיות, הכוח והאופטימיות שנטעו בי, עזרו לי ועוזרים לי לעבור את שאני עוברת. אני אוהבת כל אחד מכם בכל ליבי ונשמתי.
ואומרת לאמא שיפרה בחוסר סבלנות: "מה ?? את לא יודעת אם הוציאו או לא ?? , לא מבינה....אז מה אם הרופא עדיין לא יצא ושרי עדיין רדומה ואין את מי לשאול...(ביקשה בכלל רשות להיות שעות רדומה - אה?) יאללה , תבדקי. תמששי...שימי יד מתחת לשמיכה (ת´חלוק בטח הוציאו מזמן..) ותבדקי.." "לאאאאאאאא...שאני? - זה יכאב לה והיא עלולה להתעורר, חוץ מזה מה אני יודעת מה עשו, שאני לא אפגע בה איכשהו..." "יכאב, שיכאב, תתעורר , אז מה , ביג דיל...העיקר שנדע ! די אי אפשר עם חוסר האונים הזה..שאנחנו לא נדע???" (ממשיכה לנסות את כוחי בשיכנוע, מסבירה לאמא שיפרה ששרי ואני זה כמו תחת ותחתונים...שאנחנו עושות תורנויות פעם היא ה...ופעם אני ה.... - - - נאדה...) לך תתווכח עם אמא שיפרה. (עכשיו ברור מאיפה החברה שרי, שרה שרוצ´קה, קבלה את ה"טמפרמנט....חחחח רגע, אם אני ממשיכה להגיד עוד מילה היא "קורעת" אותי זאת...ניתוח או לא - אריה, פרייר לידה).. נו, סוף טוב הכל טוב...אמא שיפרה ושרי מפטפטות , מקשקשות כל הלילה ואנחנו ערות...מחכות למידע אותו קבלנו ברוב חוצפה רק ל..מחרת
