על זוגיות והורות
פורום יקר שלום,
לפני כחודשיים הכרתי מישהי שמאוד מצאה חן בעניי. היה לה מקצוע מכובד שמאוד הצליחה בו, נראתה טוב, היה לה אופי שמאוד דומה לשלי ועוד. היה רק דבר אחד שממנו חששתי- יש לה ילדה בת שנה וחצי. אבל חשבתי שנסתדר.והיא אפילו תוכל ללמד אותי הרבה מאוד על חיים ועל הורות (אז לא הייתי בטוח שאיני רוצה ילדים, ועל כך ארחיב כעת). הקשר התקדם יפה והיה ממש כיף בכל פגישה ושיחה שלנו. אבל אז היא שאלה אם אני מוכן להכיר את הילדה שלה. הבנתי שאני חייב לקבל החלטה-האם הורות זה בשבילי?
בשנים האחרונות אני שואל את עצמי האם אני באמת מתאים להיות הורה. יש אנשים שבאופן טבעי רוצים מאוד להיות הורים.אני משער שרובינו ככה. אנשים כאלו עושים ילדים מתוך צורך ביולוגי בלי לשאול יותר מידי שאלות.לאחרים הדחף הטבעי הזה לא קיים, או לפחות קיים במידה נמוכה. ולאלה יש בחירה ולפי דעתי עליהם לחשוב טוב האם באמת הם רוצים זאת. לכאורה, התשובה היא חיובית אני אדם טוב וחיובי, למה שלא אוכל להעניק אהבה ולתת מעצמי למישהו? אבל הבעיה שהורות זה הרבה מעבר לזה: זה לדאוג למישהו אחר 24 שעות, זה לוותר על כל כך הרבה (קידום, הנאות אישיות, טיסות לחו"ל, זמן לעצמך וכו') בשביל מישהו אחר ואני לא בטוח שאני מסוגל לוותר על כל כך הרבה דברים בחיים בשביל מישהו .בנוסף אני בן אדם מאוד "סוליסט" ודי זאב בודד. לפני מספר שנים ויתרתי לחלוטין על חיי חברה. הגעתי למסקנה שלשבת בפאב או לרקוד במסיבה פשוט לא עושה לי כיף.גם שהייתי במסיבות מוקף בהמון אנשים שאני מכיר-לא נהנתי כלל. אז למה לי לעשות דברים בכוח? אני בן אדם שמאוד צריך את השקט שלו, את מספר השעות בבית לנוח אחרי העבודה. זה בעניי כמו חמצן לנשימה.אני לא רואה את עצמי מוותר על הזמן הפנוי שלי ועל הגמישות שלי בחיים. בנוסף, אני גם ככה בן אדם חרדתי, בעל נטיה לדיכאון וקצת לא יציב. הורות עלולה למוטט אותי נפשית (בנוסף כנראה ילדיי גם יהיו כאלה, עדיף לחסוך מהם). עוד משהו, ילדים צריכים לחנך, צריכים להעניש מידי פעם, צריך לשים להם גבולות, צריך לצעוק עליהם. אני לא בן אדם שמסוגל לעשות את הדברים הללו. אני לא יכול לתת פקודות, להעמיד במקום ולצעוק. וזה דבר מינימלי שכל הורה חייב לעשות (אחרת המחיר יהיה כבד...). ולסיכום (יש עוד סיבות, אבל הבנתם את הרעיון) , אני לא באמת רוצה ילדים ואני לא חושב שיש לי את הכלים לכך. נכון שאני מרוויח אושר גדול אבל במקרה שלי העלות תגדל על התועלת לפי דעתי..
שהודעתי לבת זוגתי שאינני מעוניין בילדים נוספים, הקשר הסתיים עם הרבה כאב. (ציפיתי שאולי יש סיכוי קלוש שהיא לא רוצה ילדים נוספים, אבל זה כמובן לא קרה..).
אם זאת למרות שאני לא מעוניין בחברים ו(נכון לעכשיו) לא רוצה להיות הורה, אני מאוד רוצה ואוהב זוגיות. אני מאוד אוהב מגע, אינטימיות, נשיקות, שיחות נפש לתוך הלילה, את הגעגועים, את ההתאהבות. בעיני זה דבר כלכך כיפי ומדהים. אני לא חושב שאני אי פעם ארצה לוותר על זה.אבל, איזה אישה בישראל תרצה מישהו לטווח ארוך בלי לעשות ילדים... (נכון שיש קבוצת אל הורות בפייסבוק, אבל יש בה בקושי אלף חברים..)
אבל זו לא באמת הסיבה שאני כותב לכם כאן. הסיבה היא החשש שאני אולי לא באמת רוצה זוגיות ארוכת טווח וממושכת, ולכן אני מנסה להפיל אותה בכל מחיר שהקשר מתהדק. רוב חיי הבוגרים לא היתה לי זוגיות (מגיל 19 עד גיל 27). לאחר מכן היתה לי זוגיות של שנתיים כמעט.מאז הזוגיות הזאת, הכרתי לא מעט נשים שמאוד רצו אותי (לפחות 5 נשים) אך אני לא רציתי אותם בתירוצים שונים ומשונים. בהתחלה השתמשתי בתירוץ שאני אתאיסט ולא מעוניין להינשא כדת משה וישראל (או בכלל להתחתן-עדיף להיות ידועים בציבור), הדבר פסל באופן אוטומטי כמעט 90 אחוז מהבנות שפגשתי באינטרנט ובחיים האמיתיים. שראיתי שבכל זאת אני מוצא נשים שרוצות, הפלתי מספר קשרים על בעיות שהיו לי באינטימיות. וכעת שגם זה לא מונע ממני להכיר נשים אני משתמש בסוג של "נשק יום הדין" לגבי נשים בארץ- אי הרצון להביא ילדים, מה שיחסל כל קשר אפשרי כמעט. (בקשר האחרון, היו לנו בהתחלה בעיות קלות באינטימיות, היה משבר קל אבל פתרנו אותו בגדול. לכן ניסיתי למצוא בעיות נוספות שקשורות באינטימיות, שבסופו של דבר הופרכו והאינטימיות היתה לא רק מצוינת, אלא הטובה ביותר שאי פעם היתה לי. ואז השתמשתי בתירוץ של אי רצון להביא ילדים לעולם)
אז מה אתם חושבים? האם זוגיות זה באמת בשבילי? האם אני באמת רוצה אותה? והשאלה הכי חשובה- איך מפה אני ממשיך הלאה?
מצד אחד אני מאוד נהנה מקשר זוגי, מצד שאני אני לא באמת מעוניין בקשר רציני ארוך טווח ואולי לא רוצה ילדים.
אז מה עליי לעשות?
פורום יקר שלום,
לפני כחודשיים הכרתי מישהי שמאוד מצאה חן בעניי. היה לה מקצוע מכובד שמאוד הצליחה בו, נראתה טוב, היה לה אופי שמאוד דומה לשלי ועוד. היה רק דבר אחד שממנו חששתי- יש לה ילדה בת שנה וחצי. אבל חשבתי שנסתדר.והיא אפילו תוכל ללמד אותי הרבה מאוד על חיים ועל הורות (אז לא הייתי בטוח שאיני רוצה ילדים, ועל כך ארחיב כעת). הקשר התקדם יפה והיה ממש כיף בכל פגישה ושיחה שלנו. אבל אז היא שאלה אם אני מוכן להכיר את הילדה שלה. הבנתי שאני חייב לקבל החלטה-האם הורות זה בשבילי?
בשנים האחרונות אני שואל את עצמי האם אני באמת מתאים להיות הורה. יש אנשים שבאופן טבעי רוצים מאוד להיות הורים.אני משער שרובינו ככה. אנשים כאלו עושים ילדים מתוך צורך ביולוגי בלי לשאול יותר מידי שאלות.לאחרים הדחף הטבעי הזה לא קיים, או לפחות קיים במידה נמוכה. ולאלה יש בחירה ולפי דעתי עליהם לחשוב טוב האם באמת הם רוצים זאת. לכאורה, התשובה היא חיובית אני אדם טוב וחיובי, למה שלא אוכל להעניק אהבה ולתת מעצמי למישהו? אבל הבעיה שהורות זה הרבה מעבר לזה: זה לדאוג למישהו אחר 24 שעות, זה לוותר על כל כך הרבה (קידום, הנאות אישיות, טיסות לחו"ל, זמן לעצמך וכו') בשביל מישהו אחר ואני לא בטוח שאני מסוגל לוותר על כל כך הרבה דברים בחיים בשביל מישהו .בנוסף אני בן אדם מאוד "סוליסט" ודי זאב בודד. לפני מספר שנים ויתרתי לחלוטין על חיי חברה. הגעתי למסקנה שלשבת בפאב או לרקוד במסיבה פשוט לא עושה לי כיף.גם שהייתי במסיבות מוקף בהמון אנשים שאני מכיר-לא נהנתי כלל. אז למה לי לעשות דברים בכוח? אני בן אדם שמאוד צריך את השקט שלו, את מספר השעות בבית לנוח אחרי העבודה. זה בעניי כמו חמצן לנשימה.אני לא רואה את עצמי מוותר על הזמן הפנוי שלי ועל הגמישות שלי בחיים. בנוסף, אני גם ככה בן אדם חרדתי, בעל נטיה לדיכאון וקצת לא יציב. הורות עלולה למוטט אותי נפשית (בנוסף כנראה ילדיי גם יהיו כאלה, עדיף לחסוך מהם). עוד משהו, ילדים צריכים לחנך, צריכים להעניש מידי פעם, צריך לשים להם גבולות, צריך לצעוק עליהם. אני לא בן אדם שמסוגל לעשות את הדברים הללו. אני לא יכול לתת פקודות, להעמיד במקום ולצעוק. וזה דבר מינימלי שכל הורה חייב לעשות (אחרת המחיר יהיה כבד...). ולסיכום (יש עוד סיבות, אבל הבנתם את הרעיון) , אני לא באמת רוצה ילדים ואני לא חושב שיש לי את הכלים לכך. נכון שאני מרוויח אושר גדול אבל במקרה שלי העלות תגדל על התועלת לפי דעתי..
שהודעתי לבת זוגתי שאינני מעוניין בילדים נוספים, הקשר הסתיים עם הרבה כאב. (ציפיתי שאולי יש סיכוי קלוש שהיא לא רוצה ילדים נוספים, אבל זה כמובן לא קרה..).
אם זאת למרות שאני לא מעוניין בחברים ו(נכון לעכשיו) לא רוצה להיות הורה, אני מאוד רוצה ואוהב זוגיות. אני מאוד אוהב מגע, אינטימיות, נשיקות, שיחות נפש לתוך הלילה, את הגעגועים, את ההתאהבות. בעיני זה דבר כלכך כיפי ומדהים. אני לא חושב שאני אי פעם ארצה לוותר על זה.אבל, איזה אישה בישראל תרצה מישהו לטווח ארוך בלי לעשות ילדים... (נכון שיש קבוצת אל הורות בפייסבוק, אבל יש בה בקושי אלף חברים..)
אבל זו לא באמת הסיבה שאני כותב לכם כאן. הסיבה היא החשש שאני אולי לא באמת רוצה זוגיות ארוכת טווח וממושכת, ולכן אני מנסה להפיל אותה בכל מחיר שהקשר מתהדק. רוב חיי הבוגרים לא היתה לי זוגיות (מגיל 19 עד גיל 27). לאחר מכן היתה לי זוגיות של שנתיים כמעט.מאז הזוגיות הזאת, הכרתי לא מעט נשים שמאוד רצו אותי (לפחות 5 נשים) אך אני לא רציתי אותם בתירוצים שונים ומשונים. בהתחלה השתמשתי בתירוץ שאני אתאיסט ולא מעוניין להינשא כדת משה וישראל (או בכלל להתחתן-עדיף להיות ידועים בציבור), הדבר פסל באופן אוטומטי כמעט 90 אחוז מהבנות שפגשתי באינטרנט ובחיים האמיתיים. שראיתי שבכל זאת אני מוצא נשים שרוצות, הפלתי מספר קשרים על בעיות שהיו לי באינטימיות. וכעת שגם זה לא מונע ממני להכיר נשים אני משתמש בסוג של "נשק יום הדין" לגבי נשים בארץ- אי הרצון להביא ילדים, מה שיחסל כל קשר אפשרי כמעט. (בקשר האחרון, היו לנו בהתחלה בעיות קלות באינטימיות, היה משבר קל אבל פתרנו אותו בגדול. לכן ניסיתי למצוא בעיות נוספות שקשורות באינטימיות, שבסופו של דבר הופרכו והאינטימיות היתה לא רק מצוינת, אלא הטובה ביותר שאי פעם היתה לי. ואז השתמשתי בתירוץ של אי רצון להביא ילדים לעולם)
אז מה אתם חושבים? האם זוגיות זה באמת בשבילי? האם אני באמת רוצה אותה? והשאלה הכי חשובה- איך מפה אני ממשיך הלאה?
מצד אחד אני מאוד נהנה מקשר זוגי, מצד שאני אני לא באמת מעוניין בקשר רציני ארוך טווח ואולי לא רוצה ילדים.
אז מה עליי לעשות?