על השולחן במטבח
בין שני שירשורי ענק, שבטח יהיה קשה להביס, אני מספרת סיפור קטן ומעט מבולבל. סיפור לשעת השינה. היה היה פעם, בארץ רחוקה..... על השולחן במטבח מונחת הקופסה. קופסה קטנה. קטנטנה. קטנה מלהכיל את כל הדרמה לה היא גרמה. כתוב עליה "ריטלין". כשקיבלתי אותה, שאלתי את הרוקחת, אם היא בטוחה שהקופסה מכילה 30 גלולות. חשבתי, ציפיתי למשהו הרבה יותר מרשים בגודל. לעומת זאת "טקס הקבלה" היה מרשים, ללא ספק. תעודת זהות, פרטים אישיים, חתימה, מפתחות, חצי כספת - ו... קופסונת. החיים האלה, אני כבר מכירה אותם, איך הם אוהבים לצחוק עלינו, איך. לפעמים אני מרגישה כאילו אני עומדת מול יריב ענק, עצום, ואני מובסת, שוב. ואני עומדת מולו ומחייכת. בנזונה. ניצחת שוב. לא זוכרת כמה פינות היו לי בחיים, שפחדתי פחד מוות שמא פן אאלץ להתמודד איתן. שמא פן יקראו בדרכי, ואהיה נאלצת להיות בהן. ואכן כך בדיוק - כולן באו עלי. כולן. ואני לא מדברת על טרגדיות, טפו טפו. לא. אני מדברת על דברים טרוויאלים. כמו לדחות את רכישת הספה באיקאה, כי איך אוכל לסחוב אותה עם הטרנטה שלי, ועוד לבד! ימים ישבתי על הרצפה, רק לא להתמודד. וכשכבר הלכתי, באתי עם שומר ראש צמוד וחצי טנדר. אז מה? אז הם התעכבו, אז היה תור ענק, אז פתאום נהיה צהריים ושומר הראש על טנדרו נאלצו לפרוש. מייקי סחבה ספה על גג חשוף של אוטו קטן, בסצינה שפליני היה נופל ממנו ברצפה. אם אתם לא מאמינים, אז תדמיינו איך נעמד העוזר של איקאה כמו איזה פרד ואמר: לא, אנחנו לא קושרים. אסור לנו. נכון שברור שקשרתי לבד? נכון שברור שקשרתי רע? כל כך רע, עד כי גיליתי, מאוחר מדי, שאני צריכה להכנס למכונית דרך החלון, אם אני מתכוונת לנסוע לאן שהוא. ואתם חושבים שלא זחלתי פנימה? לא לפני סצינה משפילה למדי, של קפיצות באויר והטלת חוט שעף ברוח, דווקא לכיוון הלא רצוי. טוב, נו, מותר לצחוק ! רצוי לצחוק ! היום זה כבר מצחיק. לספה שלום. גם למכונית. בעלת הבית מסתפקת מאז בריהוט מינימאלי, שאפשר להכניס לאוטו קטן - דרך הדלת ! ככה גם עם הריטלין. שוב אותו אויב אכזר ומתעתע. שוב הצחוק לאידי. שוב אני נכנעת. גם הפעם - זה היה אכזרי, כמעט כמו עם הספה. אמא עם אטב על האף באה עם ילד לרופא נוירולוג - לא עלינו. רופא מסתכל על ילד ואומר: ריטלין. אין זמן. שנת הלימודים מסתיימת. אמא מתבלבלת. מקבלת המון עידוד ותמיכה מכמה אנשים יקרים כאן בפורום. עושה עשרות טלפונים לכל מיני אנשי מקצוע, משפחה וסתם כאלה שיכולים להעביר חומר בפקס. ומחליטה לנסות. ´סתמו ת´פה קרביים, אני אומרת, ומיישרת את אחיזת האטב על אפי. כן, ככה טוב. לא מריח - לא מסריח ! לפני הזבנג וגמרנו של אותו מסריחן-דוקטורט-נוירולוג-מצוי, מתעקשת האמא קצת לחקור. הוא מסכים ונותן טופס למורה. שתמלא. שיהיה. היום, מצויידת כהלכה בהחלטה, בטופס המלא (וכמובן באטב, עדיין), חוזרת אנוכי לאותו נוירובולשיט, לקבלת המרשם. רגגגגגגגגגגגגגע. הסוס נעצר. הסוס עם הדוקטורט. מה אני רואה כתוב פה? הוא חורק. נו, באמת, מה? כתוב פה שהילד הוא תלמיד מצטיין. תודה, באמת, אני מסמיקה קלות. בטח מצטיין. איך לא? הוא שלי הילד הזה, או מה? כן, כן, אבל אני רושם ריטלין רק לילדים עם ציונים גרועים ! זה המקום לצחוק, אם לא הבנתם. נו, אני שואלת אתכם. נכון שלא ידעתם בחיים שלכם, שריטלין זאת תרופה לציונים גרועים? זה היה השלב שבו שמתי לב שלחדר הצטרף אורח בדמות זבוב קטן ומעצבן. מה להגיד? שאניאלאה אתכם בקורות אותו זבוב? חליק. כבר ממילא נהיה ארוך הסיפור שלי. רק אגיד שהלא יאומן בא ונהיה. גברת-אטב-תקוע-באף פצחה בנאום שכנוע. כןןןן. שכנוע. אנוכי משכנעת נוירופסיכי לתת לבן שלי תרופת פלא נגד ציונים גרועים ! שלוש פעמים צבטתי את עצמי. פעמיים שאלתי את האידיוט, אם הוא רופא של מערכת החינוך. האם שם המחלה הפך בין לילה מ"בעית קשב וריכוז" ל"בעית ציונים גרועים" (ידעתם שזוהי מחלה ממארת, שהמצאיו תרופה נגדה????) ובסוף.... בסוף, כשאני מגיעה בחאראקה לבית המרקחת, הרוקחת קוראת לכל החברות שלה, ובידה הפתק, שלהלן ייקרא "המרשם". ראבאק, היא לא מאמינה למראה עיניה (ואני נהיית קטנה קטנה. פושעת. עבריינית. בטח כתוב בפתק שלילד שלי אסור השימוש - בגלל שקיבל מצויין בחשבון !) - תראי, היא באה אלי לאחר התייעצות עם המטרוניטות בלבן. תראי.... לא כתוב פה כלום. המרשם ריק . ריק. אין כלום. נאדה. זיפ זירו נאטינג נישטו רייאן כלום. טוב, נו, התעצבנתי על מיסטר "חיים". זה הבנזונה שתמיד מנצח אותי. והלכתי לחפש פראייר שיודע לאיית וגם לכתוב את המילה "ריטלין", וגם כזה שהוכתר בתואר דוקטורשיט. מצאתי אחד כזה. החפיסה מונחת אחר כבוד על השולחן במטבח. וזהו. אני מקווה שהחתול לא יאכל אותה במשך הלילה. ואם יאכל........ אני ישר קונה ספה נוספת !!! קטן עלי !!! נ.ב. החזקתם מעמד עד סוף הסיפור??????
בין שני שירשורי ענק, שבטח יהיה קשה להביס, אני מספרת סיפור קטן ומעט מבולבל. סיפור לשעת השינה. היה היה פעם, בארץ רחוקה..... על השולחן במטבח מונחת הקופסה. קופסה קטנה. קטנטנה. קטנה מלהכיל את כל הדרמה לה היא גרמה. כתוב עליה "ריטלין". כשקיבלתי אותה, שאלתי את הרוקחת, אם היא בטוחה שהקופסה מכילה 30 גלולות. חשבתי, ציפיתי למשהו הרבה יותר מרשים בגודל. לעומת זאת "טקס הקבלה" היה מרשים, ללא ספק. תעודת זהות, פרטים אישיים, חתימה, מפתחות, חצי כספת - ו... קופסונת. החיים האלה, אני כבר מכירה אותם, איך הם אוהבים לצחוק עלינו, איך. לפעמים אני מרגישה כאילו אני עומדת מול יריב ענק, עצום, ואני מובסת, שוב. ואני עומדת מולו ומחייכת. בנזונה. ניצחת שוב. לא זוכרת כמה פינות היו לי בחיים, שפחדתי פחד מוות שמא פן אאלץ להתמודד איתן. שמא פן יקראו בדרכי, ואהיה נאלצת להיות בהן. ואכן כך בדיוק - כולן באו עלי. כולן. ואני לא מדברת על טרגדיות, טפו טפו. לא. אני מדברת על דברים טרוויאלים. כמו לדחות את רכישת הספה באיקאה, כי איך אוכל לסחוב אותה עם הטרנטה שלי, ועוד לבד! ימים ישבתי על הרצפה, רק לא להתמודד. וכשכבר הלכתי, באתי עם שומר ראש צמוד וחצי טנדר. אז מה? אז הם התעכבו, אז היה תור ענק, אז פתאום נהיה צהריים ושומר הראש על טנדרו נאלצו לפרוש. מייקי סחבה ספה על גג חשוף של אוטו קטן, בסצינה שפליני היה נופל ממנו ברצפה. אם אתם לא מאמינים, אז תדמיינו איך נעמד העוזר של איקאה כמו איזה פרד ואמר: לא, אנחנו לא קושרים. אסור לנו. נכון שברור שקשרתי לבד? נכון שברור שקשרתי רע? כל כך רע, עד כי גיליתי, מאוחר מדי, שאני צריכה להכנס למכונית דרך החלון, אם אני מתכוונת לנסוע לאן שהוא. ואתם חושבים שלא זחלתי פנימה? לא לפני סצינה משפילה למדי, של קפיצות באויר והטלת חוט שעף ברוח, דווקא לכיוון הלא רצוי. טוב, נו, מותר לצחוק ! רצוי לצחוק ! היום זה כבר מצחיק. לספה שלום. גם למכונית. בעלת הבית מסתפקת מאז בריהוט מינימאלי, שאפשר להכניס לאוטו קטן - דרך הדלת ! ככה גם עם הריטלין. שוב אותו אויב אכזר ומתעתע. שוב הצחוק לאידי. שוב אני נכנעת. גם הפעם - זה היה אכזרי, כמעט כמו עם הספה. אמא עם אטב על האף באה עם ילד לרופא נוירולוג - לא עלינו. רופא מסתכל על ילד ואומר: ריטלין. אין זמן. שנת הלימודים מסתיימת. אמא מתבלבלת. מקבלת המון עידוד ותמיכה מכמה אנשים יקרים כאן בפורום. עושה עשרות טלפונים לכל מיני אנשי מקצוע, משפחה וסתם כאלה שיכולים להעביר חומר בפקס. ומחליטה לנסות. ´סתמו ת´פה קרביים, אני אומרת, ומיישרת את אחיזת האטב על אפי. כן, ככה טוב. לא מריח - לא מסריח ! לפני הזבנג וגמרנו של אותו מסריחן-דוקטורט-נוירולוג-מצוי, מתעקשת האמא קצת לחקור. הוא מסכים ונותן טופס למורה. שתמלא. שיהיה. היום, מצויידת כהלכה בהחלטה, בטופס המלא (וכמובן באטב, עדיין), חוזרת אנוכי לאותו נוירובולשיט, לקבלת המרשם. רגגגגגגגגגגגגגע. הסוס נעצר. הסוס עם הדוקטורט. מה אני רואה כתוב פה? הוא חורק. נו, באמת, מה? כתוב פה שהילד הוא תלמיד מצטיין. תודה, באמת, אני מסמיקה קלות. בטח מצטיין. איך לא? הוא שלי הילד הזה, או מה? כן, כן, אבל אני רושם ריטלין רק לילדים עם ציונים גרועים ! זה המקום לצחוק, אם לא הבנתם. נו, אני שואלת אתכם. נכון שלא ידעתם בחיים שלכם, שריטלין זאת תרופה לציונים גרועים? זה היה השלב שבו שמתי לב שלחדר הצטרף אורח בדמות זבוב קטן ומעצבן. מה להגיד? שאניאלאה אתכם בקורות אותו זבוב? חליק. כבר ממילא נהיה ארוך הסיפור שלי. רק אגיד שהלא יאומן בא ונהיה. גברת-אטב-תקוע-באף פצחה בנאום שכנוע. כןןןן. שכנוע. אנוכי משכנעת נוירופסיכי לתת לבן שלי תרופת פלא נגד ציונים גרועים ! שלוש פעמים צבטתי את עצמי. פעמיים שאלתי את האידיוט, אם הוא רופא של מערכת החינוך. האם שם המחלה הפך בין לילה מ"בעית קשב וריכוז" ל"בעית ציונים גרועים" (ידעתם שזוהי מחלה ממארת, שהמצאיו תרופה נגדה????) ובסוף.... בסוף, כשאני מגיעה בחאראקה לבית המרקחת, הרוקחת קוראת לכל החברות שלה, ובידה הפתק, שלהלן ייקרא "המרשם". ראבאק, היא לא מאמינה למראה עיניה (ואני נהיית קטנה קטנה. פושעת. עבריינית. בטח כתוב בפתק שלילד שלי אסור השימוש - בגלל שקיבל מצויין בחשבון !) - תראי, היא באה אלי לאחר התייעצות עם המטרוניטות בלבן. תראי.... לא כתוב פה כלום. המרשם ריק . ריק. אין כלום. נאדה. זיפ זירו נאטינג נישטו רייאן כלום. טוב, נו, התעצבנתי על מיסטר "חיים". זה הבנזונה שתמיד מנצח אותי. והלכתי לחפש פראייר שיודע לאיית וגם לכתוב את המילה "ריטלין", וגם כזה שהוכתר בתואר דוקטורשיט. מצאתי אחד כזה. החפיסה מונחת אחר כבוד על השולחן במטבח. וזהו. אני מקווה שהחתול לא יאכל אותה במשך הלילה. ואם יאכל........ אני ישר קונה ספה נוספת !!! קטן עלי !!! נ.ב. החזקתם מעמד עד סוף הסיפור??????
