על הצד השני של אפליה מינית
מזה כמה זמן יוצא לי לחשוב על הצד השני של האפליה המינית. אני שואלת את עצמי: האם יוצא לנו גם להנות מאי שוויון מיני?
אני זוכרת מעט אחרי שהוצאתי רישיון נסעתי לבקר את גיסתי שגרה בקצה השני של העיר. הדרך אליה הייתה קלה, אך בחזרה נאלצתי לנהוג כשהיה כבר חשוך, מה שהפך את המצב ליותר מסובך. אז קודם כל זו הייתה הפעם הראשונה שנהגתי בחשכה, מצב מאיים כשלעצמו ונוסף לכך גם לא הכרתי כל כך את הדרך, ובכל זאת הייתי חדורת מטרה לצלוח את המשימה.
לאחר שוידאתי כמה עשרות פעמים שאני יודעת איך לצאת מהשכונה, גיסתי אפילו התעקשה לצייר לי מפת יציאה, דבר שכמובן סירבתי לקבל. חשבתי לעצמי - מקסימום אסתבך קצת, בסופו של דבר אמצא את עצמי, אז ייקח לי קצת יותר זמן, אדרבה אולי ככה אתרגל את הנהיגה.
בקיצור יצאתי מביתה וכמובן שבהזדמנות הראשונה טעיתי בפנייה ובמקום לצאת מהשכונה יצאתי מהעיר והייתי בדרך לקיבינימט בשיא החושך.
ככה מצאתי את עצמי נוסעת לא יודעת לאן אך בהחלט בניגוד לכיוון המטרה. כעבור עשר דקות של נסיעה מורטת עצבים, נגלתה לעיני אפשרות מילוט. לא פספסתי אותה למרות שחששתי מרכבים חולפים, ביצעתי פניית פרסה מרושלת ועליתי על מסלול חזרה לעיר. אי אפשר לתאר את הגאווה שחשתי לנוכח ההצלחה האדירה, הרגשתי שמעתה שום דבר לא יוכל לעמוד בדרכי.
סוף סוף הגעתי לפתחה של העיר המוכרת כשאני שיכורה מגאווה ודמעות של חרות מבצבצות בעיני. מיד עם היכנסי לעיר לקחתי נשימה עמוקה, הסתכלתי במראה, מחיתי את שארית הדמעות, סידרתי את השער וניסתי לשוות לפני ארשת נינוחה כאילו לפני רגע לא נסעתי בגיא צלמוות.
ככה עברתי רמזור ועוד רמזור עד שהגעתי לכיכר ממנה לא ידעתי בדיוק לאן עלי לפנות, אז הסתובבתי במעגלים מתלבטת, כאשר לפתע הבחנתי בניידת משטרה אשר בדיוק עמדה להיכנס לכיכר...
לא יודעת למה, אבל משום מה כאשר אני רואה שוטר אני ישר נכנסת ללחץ, בלי שעשיתי משהו אני אוטומטית מרגישה אשמה. אז נלחצתי ולמרות שהייתי בכיכר והגיעה לי זכות קדימה, היססתי ולא ידעתי האם לתת לה לעבור או להמשיך לנסוע. בכל מקרה הרגשתי שאכלתי אותה.
ברגע האחרון הניידת קלטה אותי ונתנה לי לעבור אך מיד נצמדה אלי והתחילה לצפור. הנהג סימן לי לפתוח את החלון מה שכמובן עשיתי, כשאני עוטה על פני את החיוך הכי מתוק שלי.
מה הבעיה אדוני השוטר, שאלתי. אורות! את נוהגת בלי אורות! אורות כמובן איך שכחתי, עכשיו ברור למה הדרך הייתה כה חשוכה. ביקשתי יפה סליחה כשאני מרחיבה עוד קצת את החיוך. אין דבר, השוטר חייך חזרה, רק שימי לב להבא. כמובן אדוני השוטר, לא יודעת מה קרה לי, מבטיחה להיזהר. עוד לא סיימתי את המשפט האחרון כשהבחנתי שהאור ברמזור מתחלף לאדום, ואני לא הספקתי לעבד את הנתון החדש ועברתי, בעוד הניידת נשארה מאחור...
זהו, חשבתי הפעם הולכים לשלול לי את הרשיון וזה סופי. אך למרבה התדהמה אף אחד לא רדף אחרי. פשוט וויתרו לי, אתן מבינות? ואני שואלת את עצמי הייתכן שוויתרו לי כי אני אישה? כי לא מצפים מנשים להיות נהגות טובות? ואם כן האם מוטלת עלי החובה כפמיניסטית לעמוד על כך שלא יוותרו לי? האם היה עלי לדרוש לקבל את הדו"ח המגיע לי על פי חוק. כי כפי שאני דורשת שוויון זכויות עלי לדרוש שוויון חובות. מה דעתכן?
מזה כמה זמן יוצא לי לחשוב על הצד השני של האפליה המינית. אני שואלת את עצמי: האם יוצא לנו גם להנות מאי שוויון מיני?
אני זוכרת מעט אחרי שהוצאתי רישיון נסעתי לבקר את גיסתי שגרה בקצה השני של העיר. הדרך אליה הייתה קלה, אך בחזרה נאלצתי לנהוג כשהיה כבר חשוך, מה שהפך את המצב ליותר מסובך. אז קודם כל זו הייתה הפעם הראשונה שנהגתי בחשכה, מצב מאיים כשלעצמו ונוסף לכך גם לא הכרתי כל כך את הדרך, ובכל זאת הייתי חדורת מטרה לצלוח את המשימה.
לאחר שוידאתי כמה עשרות פעמים שאני יודעת איך לצאת מהשכונה, גיסתי אפילו התעקשה לצייר לי מפת יציאה, דבר שכמובן סירבתי לקבל. חשבתי לעצמי - מקסימום אסתבך קצת, בסופו של דבר אמצא את עצמי, אז ייקח לי קצת יותר זמן, אדרבה אולי ככה אתרגל את הנהיגה.
בקיצור יצאתי מביתה וכמובן שבהזדמנות הראשונה טעיתי בפנייה ובמקום לצאת מהשכונה יצאתי מהעיר והייתי בדרך לקיבינימט בשיא החושך.
ככה מצאתי את עצמי נוסעת לא יודעת לאן אך בהחלט בניגוד לכיוון המטרה. כעבור עשר דקות של נסיעה מורטת עצבים, נגלתה לעיני אפשרות מילוט. לא פספסתי אותה למרות שחששתי מרכבים חולפים, ביצעתי פניית פרסה מרושלת ועליתי על מסלול חזרה לעיר. אי אפשר לתאר את הגאווה שחשתי לנוכח ההצלחה האדירה, הרגשתי שמעתה שום דבר לא יוכל לעמוד בדרכי.
סוף סוף הגעתי לפתחה של העיר המוכרת כשאני שיכורה מגאווה ודמעות של חרות מבצבצות בעיני. מיד עם היכנסי לעיר לקחתי נשימה עמוקה, הסתכלתי במראה, מחיתי את שארית הדמעות, סידרתי את השער וניסתי לשוות לפני ארשת נינוחה כאילו לפני רגע לא נסעתי בגיא צלמוות.
ככה עברתי רמזור ועוד רמזור עד שהגעתי לכיכר ממנה לא ידעתי בדיוק לאן עלי לפנות, אז הסתובבתי במעגלים מתלבטת, כאשר לפתע הבחנתי בניידת משטרה אשר בדיוק עמדה להיכנס לכיכר...
לא יודעת למה, אבל משום מה כאשר אני רואה שוטר אני ישר נכנסת ללחץ, בלי שעשיתי משהו אני אוטומטית מרגישה אשמה. אז נלחצתי ולמרות שהייתי בכיכר והגיעה לי זכות קדימה, היססתי ולא ידעתי האם לתת לה לעבור או להמשיך לנסוע. בכל מקרה הרגשתי שאכלתי אותה.
ברגע האחרון הניידת קלטה אותי ונתנה לי לעבור אך מיד נצמדה אלי והתחילה לצפור. הנהג סימן לי לפתוח את החלון מה שכמובן עשיתי, כשאני עוטה על פני את החיוך הכי מתוק שלי.
מה הבעיה אדוני השוטר, שאלתי. אורות! את נוהגת בלי אורות! אורות כמובן איך שכחתי, עכשיו ברור למה הדרך הייתה כה חשוכה. ביקשתי יפה סליחה כשאני מרחיבה עוד קצת את החיוך. אין דבר, השוטר חייך חזרה, רק שימי לב להבא. כמובן אדוני השוטר, לא יודעת מה קרה לי, מבטיחה להיזהר. עוד לא סיימתי את המשפט האחרון כשהבחנתי שהאור ברמזור מתחלף לאדום, ואני לא הספקתי לעבד את הנתון החדש ועברתי, בעוד הניידת נשארה מאחור...
זהו, חשבתי הפעם הולכים לשלול לי את הרשיון וזה סופי. אך למרבה התדהמה אף אחד לא רדף אחרי. פשוט וויתרו לי, אתן מבינות? ואני שואלת את עצמי הייתכן שוויתרו לי כי אני אישה? כי לא מצפים מנשים להיות נהגות טובות? ואם כן האם מוטלת עלי החובה כפמיניסטית לעמוד על כך שלא יוותרו לי? האם היה עלי לדרוש לקבל את הדו"ח המגיע לי על פי חוק. כי כפי שאני דורשת שוויון זכויות עלי לדרוש שוויון חובות. מה דעתכן?
