על הפנים
ברצוני לשתף אתכם בבעיה קשה שלי. אני בן 23, הייתי עד היום ונשארתי חסר בטחון עצמי. אני מרגיש כיום שכל התקופה הזאת פשוט הרסה אותי ואני לא יודע איך להמשיך הלאה. אני מרגיש שפיספסתי הרבה דברים. אני מרגיש חסר נסיון חיים, חסר בגרות במידה מסוימת, חסר בשלות וכמו שמישהי הגדירה כאן, אמנם מסיבות אחרות - לא מוכן לחיים. כאילו שקפצתי לגיל הזה מגיל הרבה יותר מוקדם. העניין הוא שאני לא מצליח לצאת מזה.אני מרגיש פער עצום מהסביבה שמבינה יותר, יודעת יותר ואני נטע זר. היתה לי כבר תקופה טובה יותר שבה השתפר קצת בטחוני העצמי, אנשים אהבו אותי ורצו בקירבתי והרגשתי קצת טוב עם עצמי. ראיתי שאפשר גם אחרת. אבל איכשהו לא הצלחתי להכות על הברזל באודו חם והבטחון נפל בחזרה. בדיעבד אני מרגיש שאמנם הרגשתי טוב אז, אבל זה היה שקר, כי חסרים לי דברים כדי שאני אוכל להרגיש באמת טוב. אני הולך ללמוד באוניברסיטה, ואני לא יודע אם אני עושה בשכל, כי אני מרגיש שלא עברתי מספיק מפרק א´ של לפני שלב הלמודים, של האוניברסיטה של החיים ושהדבר ידפוק אותי מבחינה חברתית. יש טעם ללכת ללמוד ככה? ובכלל, איך אני יוצא מזה?
ברצוני לשתף אתכם בבעיה קשה שלי. אני בן 23, הייתי עד היום ונשארתי חסר בטחון עצמי. אני מרגיש כיום שכל התקופה הזאת פשוט הרסה אותי ואני לא יודע איך להמשיך הלאה. אני מרגיש שפיספסתי הרבה דברים. אני מרגיש חסר נסיון חיים, חסר בגרות במידה מסוימת, חסר בשלות וכמו שמישהי הגדירה כאן, אמנם מסיבות אחרות - לא מוכן לחיים. כאילו שקפצתי לגיל הזה מגיל הרבה יותר מוקדם. העניין הוא שאני לא מצליח לצאת מזה.אני מרגיש פער עצום מהסביבה שמבינה יותר, יודעת יותר ואני נטע זר. היתה לי כבר תקופה טובה יותר שבה השתפר קצת בטחוני העצמי, אנשים אהבו אותי ורצו בקירבתי והרגשתי קצת טוב עם עצמי. ראיתי שאפשר גם אחרת. אבל איכשהו לא הצלחתי להכות על הברזל באודו חם והבטחון נפל בחזרה. בדיעבד אני מרגיש שאמנם הרגשתי טוב אז, אבל זה היה שקר, כי חסרים לי דברים כדי שאני אוכל להרגיש באמת טוב. אני הולך ללמוד באוניברסיטה, ואני לא יודע אם אני עושה בשכל, כי אני מרגיש שלא עברתי מספיק מפרק א´ של לפני שלב הלמודים, של האוניברסיטה של החיים ושהדבר ידפוק אותי מבחינה חברתית. יש טעם ללכת ללמוד ככה? ובכלל, איך אני יוצא מזה?