על העיוורון

[אקסל מונתה]

על העיוורון

קרנו של ז'וזה סאראמג'ו, הסופר הפורטוגלי הנערץ, ירדה בישראל לאחר שהזדהה עם העם הפלשתינאי. אך אין זה מוריד מקרנו הספרותית. סיפרו המעולה "על העיוורו" הוא חוויית קריאה. יש בו שילוב של רומן מתח עם ספר הגות פילוסופי. הרעיון מבריק: אנשים בעיר כלשהי, בארץ כלשהי, מתחילים להתעוור, הסיבה אינה ברורה והמחלה מדבקת מאוד כך שכופים עליהם להיכנס להסגר. הקורא נסחף בקצב העלילה המרתקת כאשר בו בזמן נשלחים מסרים חברתיים-פילוסופיים על בני האדם, התנהגותם, אופיים, היחס בין השילטון לאזרחים, היחס בין גברים לנשים (סצינת שרותי המין שכופים חלק מהעיוורים על העיוורות היא מהחזקות שקראתי). איני רוצה להמשיך ולהסגיר סודות מהספר המרתק הזה, אולם הוא מומלץ ביותר.

 

[דוסטו]

סאראמגו

קרנו לא ירדה בגלל שגילה אמפטיה לעם הפלסטיני. גם לי יש אמפטיה לעם הפלסטיני (בנגוד למנהיגות הטרוריסטית של עם זה). תחושות הגועל ממנו נובעות מזה שהוא השווה אותי ואותך לנאצים ובכך הוכיח שגם אם הוא סופר קאנוני (וכך אני חושב) הוא או אידיוט ו/או בור ועם הארץ ו/או אנטישמי. והמלצות: אהבתי מאד את "רפסודת האבן" ואת "דברי ימי מנזר" שלו. הם לטעמי הטובים בספריו שתורגמו לעברית. דווקא מ"על העיוורון" פחות התלהבתי. אני שב וממליץ על ספר אחר שבו מוטיב העיניים/עיוורון הוא מרכיב מרכזי בספר. ספרו המצוין של ארנסטו סאבטו הארגנטיני "על קברים וגיבורים" ("עם עובד"). השני בטרילוגיה שהראשון ביניהם הוא "המנהרה" (יצא השנה ב"עם עובד" בתרגום חדש. את הישן אי אפשר להשיג. אולי ברובינסון) והשלישי הוא "אבדון" (הספריה החדשה). כל השלושה -ספרי מופת. מומלצים! ===================================================================== 4. לא קיבלתי צו 8. גם לא 7 או 9. זה סימן מצוין שהערכות צהל מספקת.

 

[siv30]

עבורי לא ניתן להפריד בין הסופר,

האדם שבו והספרים שלו. אכן, אני מסכימה שיש בספר על העיוורן מסר חזק. הוא גם כתוב בצורה טובה (וזו אחת הסיבות שהו הצליח לעורר כל כך הרבה מחלוקות באשר לטיבו). אולם, ההצהרות של סמאגו הצליחו להרוס לי את ההנאה שבקריאת ספריו. אני מצפה מסופר קוסמו פוליטי כמוהו, לא ליצור מחלוקת עמוקה יותר ע"י הזדהות עם צד אחד או אחר. יתרה מכך, אם זכרוני אינו מטעה אותי , הוא זה שהשווה בין מה שקורא כאן לתקופה הנאצית - דבר שמאוד חורה לי!!! אנשים יכולים שלא להסכים עם הדרך הפוליטית של צד אחד או אחר , אבל מכאן ועד להשוות אותנו לנאצים שהשמידו מליונים בשם האידיאולוגיה , המרחק הוא עצום. לי באופן אישי לא בא על הספרים שלו יותר , לא משנה עד כמה ספריו טובים. זו המחאה השקטה שלי. ואם עוד כמוני ינהגו אולי נצליח לשנות משהו. שבוע טוב לכולנו

 

[דוסטו]

תחזקנה ידייך

זו בדיוק הסיבה ש"כל השמות" עבר דירה מהשידה שליד המיטה שלי להעלות אבק במדף הספרים בספריה שלי. הייתי בדיוק באמצע קריאתו כשהטמבל השווה אותו לס.ס. אני מניח שמתישהו אחזור אליו. אבל יקח זמן. נדמה לי שהיו כאן אי אלו דיונים על הקשר בן אופי היוצר ליצירתו. אין לי דעה נחרצת על כך. אני הולך עם תחושות הבטן.

 

[Rivendell]

היו דיונים בנושא, ויש אפילו מאמר.

 

[ל א]

נדמה לי שהגזמתם...

היו הרבה סופרים גדולים שהיו אנטישמים/פשיסטים/אידיוטים/סתם חארות. חבל להפסיד את הספרים שלהם רק בגלל שהם א/פ/א/ס"ח. נדמה לי שאפילו דוסטוייבסקי היה אנטישמי. וסלין, ש"מסע אל קצה הלילה" שלו הוא אחד החביבים עלי. בכלל, מהצרפתים של תחילת המאה של כת שלמה של בהמות מוצלחות. קראתי רק ספר אחד של סראמגו (ההוא עם ישו) ולא ממש מצא חן בעיני, אני כבר לא זוכר גם למה, אבל לא נראה לי שהייתי מחרים אותו רק בגלל שהוא מגזים קצת לפעמים.

 

[דוסטו]

לא הבנת. לפחות אותי

הדגשתי -תחושת בטן! זה רגשות לא הגיון. ואולי המרחק בזמן עושה את ההבדל בן סלין לסאראמגו.

 

[המיש]

על העיוורון של סאראמאגו

אכן, כששמעתי את דבריו של סאראמאגו הנ"ל, ואת ההשוואות המגוחכות והפשטניות שהוא עורך בינינו לבינם (ימח שמם), התעורה בי תחושת קבס ורתיעה מגודל הטמטום והעיוורון שלו. ומנגד, הוא באמת סופר גדול. ועל העיוורון הוא ספר מצוין, וכל מה שנאמר לעיל - מקובל עלי. אהבתי את כל הספרים שקראתי מפרי עטו - מי יותר מי פחות. רפסודת האבן נפלא, והבשורה על פי ישו מעולה, ונפלא לא פחות הוא גם דברי ימי מנזר ונעלה על כולם תולדות המצור על ליסבון - מן המוצדקים שבספריו. אלא שאללי. הסופר איבד את עשתונותיו והשתגע. מה עושים? כמי שביקר בעיר הקסומה שלגדות הטז'ו - ליסבון, וכמי שמתכוון לחזור אליה (ואל פורטוגל בכלל) בעתיד - קשתה עלי עד מאוד הפרידה הכפויה מספריו של סופר ליסבונאי זה. ולכן, החלטתי על תקופת צינון מוגדרת ומוגבלת. פסק זמן של שנה - שנתיים מסאראמאגו לא יזיק לי וגם הוא יחזיק מעמד. אולי כעבור זמן תחלוף גם תחושת הקבס והרתיעה, ואולי הדברים ייראו מעט אחרת "על ציר הזמן" (כמו ששאול מופז אוהב להגיד בטלוויזיה).

 

[siv30]

שוב אדגיש כי לדעתי , הפרטית, ועבורי

אין כאן שום שאלה של ויתור. ישנם אלפי ספרים מעולים של סופרים עוד יותר מעולים , וישנם אלפי או מאות אלפי ספרים של סופרים סתם טובים , שלא חשבו שיש *לי* או *למשפחה שלי* היכולות או הרצון להיות דומים ואף במעט לנאצים. אני אסתפק במאות אלפי ספרים האלה. כמו שמתוך רצון בחרתי שלא להקשיב למוסיקה של וגנר , כך אני בוחרת מרצון שלא לקרוא ספרים שלו. ואתה יודע מה, אני לא מרגישה שום תחושת הפסד - כי זה מבחירה ורצון ומתוך מודעות. חוץ מזה שתמיד סברתי שלאדם חייבת להיות איזה שהיא *אידיאולוגיה* שמנחה אותו בחיים. כמו שהאידיאולוגיה של הסופר הכתיבה לו להגיד מה שאמר והוא ממש לא יכל להתאפק, אותי מנחה אידיאולוגיה שכל מי שחושב שאני או בני משפחתי דומים ולו במעט לנאצים ומכריז על זה קבל עם ועדה, אני לא קונה, קוראת, שומעת ובמיוחד לא מייצרת לו הכנסות. אולי יום אחד אני ארגע ואחליט שזה באמת הפסד, אבל עד אז כפי שאמרתי , אני אסתפק במאות אלפי ספרים שנותרו לי לקרוא.

 

[ל א]

אני מקבל את דבריך

למרות שאני חושב אחרת. אני גם לא מאמין שאדם צריך אידאולוגיות. נדמה לי שבמבחן הפרגמטיות הן יותר מזיקות ממועילות, אבל כאן לא המקום המתאים להתווכח על זה בטח. מה שהוא אמר גם לא עד כדי כך חמור בעיני. סתם הגזמה חסרת טאקט. אנחנו לא הכי גרועים שיש (נאצים), אבל אנחנו גרועים. מאוד גרועים. ואני לא מתכוון למשפחה שלך או אליך אישית, אלא למדינה שלך.

 

[Guy K]

הגישה שלי דווקא מאוד כלכלית לעניין

גם אני קראתי את דברי ימי מנזר, ונהניתי, ותכננתי לקרוא את על העיוורון. ולא קניתי. ולא בשביל מחאה זו או אחרת אלא מסיבה מאוד פשוטה. סופר חי ממכירות הספרים שלו. ואני את הכסף שלי לא אוציא על סופר שמשווה אותי לנאצי. אין לי שום בעיה עם האיש ודיעותיו, כי כבר מזמן הגעתי למסקנה שאדיוטים יש גם בין גאונים, אבל הכסף שלי - אליו - לא יגיע. ווגנר? הוא מת מזמן. גם אם אקנה את התקליט החדש שלו הוא כבר לא ייראה מזה שקל שחוק ולכן זה לא מפריע לי. מאותה סיבה אגב אין לי בעיה לקנות מוצרים גרמניים. הנאצים כבר מזמן מתו. ולגבי ההפרדה בין הסופר ליצירותיו - בעיני זה לא קיים. הספר והסופר הם היינו הך וההתייחסות שלי לספר תשתנה בעקבות נתון ביוגרפי זה או אחר.

 

[siv30]

../images/Emo45.gif

 

[gordiwow]

אני מאד אהבתי את הספר../images/Emo58.gif

בקריאה השניה או השלישית שמתי לב למשפט הראשון בספר, דבר שלא שמתי לב אליו בקריאה ראשונה. יכול להיות שזה חסר משמעות, אבל משום מה ממש אהבתי את העובדה שזהו המשפט הראשון: "האור הצהוב נדלק". זה נכתב בקונטקסט שניתן להבין ממנו שמדובר ברמזור, אבל מאוחר יותר מתואר העוורון כאור צהוב חזק שנדלק בעינהם של העיוורים, ושם, במשפט הראשון, מדובר על העיוור הראשון שמתעוור במכוניתו. סתם, זה יפה בעיני, ורציתי להגיד. בכלל אהבתי מאד את הספר, למרות, ובגלל, החוזק והקושי. גם "הבשורה על פי ישו" מצוין.

 

[דוסטו]

אגב "אור צהוב"

זו לא הברקה של סאראמגו. זו תופעה במחלה ניוונית של העין. ממחלה זו סבל בורחס. והוא מתאר איפשהו בראיון איתו שתהליך ההתעוורות שלו היה הדרגתי כאשר בשלב מסוים הוא ראה רק צהוב, בהמשך זה הצטמצם לנקודה צהובה שאחריה הגיע העיוורון המוחלט