דניאל גליקר
New member
על המושג 'עדות'
או 'witnessing'. למה אני מתכוון כשאני משתמש במושג הזה? למה הוא כל כך שונה מהתבוננות (כפי שניסו להסביר אותה כאן בפורום - במלה אחרת - ריכוז.) אחד הפלאים של העולם הוא העצמה של הבערות. התודעה שלנו שהיא אינסופית, 'נבלעת' על-ידי שמהו זעיר שהוא עצם ההבחנה שלנו. מה הכוונה? אנחנו חווים משהו. פרח. ילד. מוסיקה..... כל המודעות שלנו מתמלאת באותו עצם. הטבע האימתי של המודעות, האינסופיות של התודעה שלנו, הולכים לגמרי לאיבוד. האושר-העילאי שהוא טבע החיים, נעלם. במקומו נותר רק עצם ההתבוננות. טבע החיים האינסופי נכלא בתוך המוגבלות הקטנה של האובייקט. ניתן לדמות את זה לאוקיאנוס שלם שנכלא בתוך טיפה. איזו עצמה יש לבערות? מהו אם כך המושג עדות? כשאדם חווה את המוחלט, בשלבים הראשונים, הוא נותר רק עם החוויה הזו. מוחלט בפני עצמו. בלי שום יחסי. אחרי התנסות חוזרת ונשנית במוחלט, התודעה שלנו מתחילה 'להתרגל' אליו. מתחיל התהליך של עדות. אדם נמצא בהתנסות של האובייקט. אבל. המוחלט איננו הולך לאיבוד בהתנסות הזו. הוא חווה גם את האינסופי ובו-זמנית את אובייקט ההתנסות. יותר יפה כשזה מגיע לשלב יותר מתקדם בו יש עדות תוך כדי שינה. הגוף והרוח (מיינד) ישנים. שינה עמוקה. המוחלט ער לחלוטין וצופה מן הצד בגוף הזה שישן. האינסופי שבנו ער לחלוטין בעוד שהסופי ישן. להאמין שעל-ידי נסיון להגיע לכך. על-ידי רצון לנסות לחוות את המוחלט, השאיפה להתבונן בו, ייתנו את ההתנסות הזו זו פשוט אשליה. זה לעשות כאילו. זהו מצב מוגדר של Mood making. עדות לא יכולה להיות מושגת על-ידי רצון להגיע לעדות. על-ידי כוונה להתבוננות במוחלט. כמו שאדם איננו יכול להיות שבע על-ידי מחשבה על אוכל. או על-ידי כוונה להתבוננות באוכל. (אלא אם הוא ברמות תודעה גבוהות ביותר). הדרך היחידה להגיע למוחלט היא על-ידי הליכה מֵעבר ליחסי. כשאדם מתנסה בהתנסות הזו, כל העולם היחסי, על כל הפיתויים וכל אותם דברים יחסיים שנראים לפעמים נפלאים ומופלאים, פשוט מתגמד. כשאדם חי 24 שעות ביממה את המוחלט, אין לו יותר צורך בפיתויים של היחסי. כשהפה מלא בטעם של דבש כל הזמן, אין צורך בסכרין. או בכל 'ממתיק' שהוא.
או 'witnessing'. למה אני מתכוון כשאני משתמש במושג הזה? למה הוא כל כך שונה מהתבוננות (כפי שניסו להסביר אותה כאן בפורום - במלה אחרת - ריכוז.) אחד הפלאים של העולם הוא העצמה של הבערות. התודעה שלנו שהיא אינסופית, 'נבלעת' על-ידי שמהו זעיר שהוא עצם ההבחנה שלנו. מה הכוונה? אנחנו חווים משהו. פרח. ילד. מוסיקה..... כל המודעות שלנו מתמלאת באותו עצם. הטבע האימתי של המודעות, האינסופיות של התודעה שלנו, הולכים לגמרי לאיבוד. האושר-העילאי שהוא טבע החיים, נעלם. במקומו נותר רק עצם ההתבוננות. טבע החיים האינסופי נכלא בתוך המוגבלות הקטנה של האובייקט. ניתן לדמות את זה לאוקיאנוס שלם שנכלא בתוך טיפה. איזו עצמה יש לבערות? מהו אם כך המושג עדות? כשאדם חווה את המוחלט, בשלבים הראשונים, הוא נותר רק עם החוויה הזו. מוחלט בפני עצמו. בלי שום יחסי. אחרי התנסות חוזרת ונשנית במוחלט, התודעה שלנו מתחילה 'להתרגל' אליו. מתחיל התהליך של עדות. אדם נמצא בהתנסות של האובייקט. אבל. המוחלט איננו הולך לאיבוד בהתנסות הזו. הוא חווה גם את האינסופי ובו-זמנית את אובייקט ההתנסות. יותר יפה כשזה מגיע לשלב יותר מתקדם בו יש עדות תוך כדי שינה. הגוף והרוח (מיינד) ישנים. שינה עמוקה. המוחלט ער לחלוטין וצופה מן הצד בגוף הזה שישן. האינסופי שבנו ער לחלוטין בעוד שהסופי ישן. להאמין שעל-ידי נסיון להגיע לכך. על-ידי רצון לנסות לחוות את המוחלט, השאיפה להתבונן בו, ייתנו את ההתנסות הזו זו פשוט אשליה. זה לעשות כאילו. זהו מצב מוגדר של Mood making. עדות לא יכולה להיות מושגת על-ידי רצון להגיע לעדות. על-ידי כוונה להתבוננות במוחלט. כמו שאדם איננו יכול להיות שבע על-ידי מחשבה על אוכל. או על-ידי כוונה להתבוננות באוכל. (אלא אם הוא ברמות תודעה גבוהות ביותר). הדרך היחידה להגיע למוחלט היא על-ידי הליכה מֵעבר ליחסי. כשאדם מתנסה בהתנסות הזו, כל העולם היחסי, על כל הפיתויים וכל אותם דברים יחסיים שנראים לפעמים נפלאים ומופלאים, פשוט מתגמד. כשאדם חי 24 שעות ביממה את המוחלט, אין לו יותר צורך בפיתויים של היחסי. כשהפה מלא בטעם של דבש כל הזמן, אין צורך בסכרין. או בכל 'ממתיק' שהוא.
