שירן המהממת
New member
על הזהות האבודה שלי...
שמי שירן ואני בת 21 כרגע סטודנטית בשנה שנייה באוניברסיטה באזור המרכז(איני רוצה לחשוף יותר פרטים מחשש שיזהו במי מדובר אז עימכם הסליחה על כך)מזה חודש או יותר שאני חשה בתחושה עצומה של עצב,בדידות ומעין אבדון כללי שנראה שיהיה קשה לי במיוחד לצאת ממנו. זה החל כאשר בעיצומו של עוד 1 מאותם לילות שקטים מול הטלוויזיה נשמע צלצול בוקע מפלאפונה של אימי,ידעתי שזה לא מהווה סימן טוב במיוחד נשארתי ישובה מכווצת כולי ניסיתי לשמוע על מה מדובר ודקות ארוכות נותרתי נטועה עלכסאיבלא יכולת לנוע,בראשי דימיתי או קיוותי לעצמי שבשל מקצוע הקודש שאימי עוסקת בו קראו לה לעוד אחת מהפניות הדחופות של איוז מפשחה מסכנה שזקוקה לעזרה הרי זה הגיוני חשבתי לעצמי זה בטח מהעבודה,לפתע רעדתי כולי עליתי את גרם המדרגות למעלה לעבר חדרה של אימי כי ידעתי שמה שזה לא יהיה ובמיוחד אם זה מה שאני מדמיינת שזה כדאי שאשמע את זה ואשלים עם המציאות החדשה שטפחה על פניי,מוקדם מידי לטעמי מפאת גילי הצעיר,אני זוכרת שעליתי בבת אחת ושאלתי בבעתה מה קרה?כאשר ליבי כבר הלם לגמרי,אימי ענתה את התשובה הצפויה סבי שחלה בסרטן ועבר אשפוזים רבים במיוחד לאותה תקופה נפטר ואיננו עוד. אני חושבת שהחל מאותו רגע הבנתי שהתקופה הזו כבר לא הולכת להיות אותו דבר שהכול הולך להשתנות מבחינתי,מבחינת תפיסתי את החיים או המשמעות שאני נותנת להם,אם עד אז האמנתי באמרה הנפוצה שהזמן מרפא הכול פתאום חשתי שאצלי זה פועל לכיוון ההפוך,גם ראיתי את אימי הדמות החזקה שכל השנים נתמכתי על ידה כילדה שבורה וחסרת אונים לא ממש יודעת מה היא עושה, חשבתי שזהו עולמי חרב עליי.התחלתי לחפור יותר ויותר לעומק במשמעות החיים כאשר הרגשתי שאני מתחילה לאבד שליטה על חיי ועל מי אני אולי אז הבנתי פעם ראשונה כמה זרמתי ולא עצרתי לחשוב האם אני בבאמת יודעת מי אני או מה אני באה לייצג,איזו שליחות יש לי לעולם הזה והאם בכלל יש כזה דבר?תחושה של הרס החלה לקנן בי והבנתי שזהותו של אדם שהיא הדבר הכי יקר לו בעצם לא נבנתה אצלי די הצורך,שעד כה הייתי די עסוקה בלרצות אחרים,אולי נכון יותר להגיד מידי ושכחתי היכן אני,האם אני חיה את חיי כפי שאני רוצה לחיות או למען אחרים?התחלתי להבין שכל מאפיייני הזהות בעצם אינם מגובשים אצלי,הלכתי ללמוד מקצוע באוניברסיטה בגיל שנראה לי צעיר מידי שכעת אני די חשה שאין לי צורך להמשיך בו כיוון שהוא לא ממלא אותי או גורם לי תחושת סיפוק,אך עשיתי זאת כיוון שלאחיי כולם תארים אקדמיים ולא רציתי לאכזב את הפירמה.. הבנתי שהדת בחיי שתמיד תפסה חלק רציני ומשמעותי ממי שאני הייתה כך כיוון שחייתי מתוך הרגל ונוחות ואולי רצון להיות לא שונה מהסביבה הקרובה,להיות אהודה שם,שיהיו מרוצים ממני,ודווקא מתוך זה אני לא ממש מבינה מה אני רוצה מהבחינה הזו האם אני רוצה להשאר דתיה ואם כן מאיזה זרם?יש כ,כ הרבה שזה מבלבל. ואם כל זה לא מספיק התאהבתי בבחור שידעתי שאין שום סיכוי שזה יוביל למקום טוב כיוון שהוא ממש לא היה דתי או במילים אחרות אפילו יותר קרוב לכופר,יש בו את כל התכונות שאני מחפשת בגבר המינון הזה של הגבריות והרגישות הזו שכ"כ חסרה לכ"כ הרבה גברים בארץ שלנו,הדבר החמיר את מצבי כיוון שיש לו חברה ולכן לא ממש ניסיתי לעשות משהו עם הענין ואגרתי את האהבה הזו עמוק בלב לצערי,הדבר מקשה עליי מאוד להמשיך בשגרת חיי גם כי עליי לפגוש אותו במסגרת המוסד האקדמי בו אני לומדת (מסיבהלשהי ששוב איני רוצה להסגיר מחשש לחשיפת יתר)וגם כי אני מרגישה שהאנרגיות הנפשיות שאני מקדישה לשאר הדברים המטרידים אותי בחיי הם די והותר עד שאיני יכולה לספוג גם דבר שכזה. איני יודעת מה לעשות אני ממש חשה שאני משתגעת כיוון שעם סביבתי הקרובה החשובה לי ביותר הרי היא משפחתי לא אוכל לחלוק את כל זה משום העובדה הפשוטה שהם ממש לא הולכים להבין אותי וזו תהיה חוצפה ואולי אף אנוכיות מצידי לגרום להם להתמודד ולהתייחס אליי לאחר שפטירת סבי קורעת גם אותם מספיק מבפנים. כלפי חוץ זה ניכר עליי כיוון שיש בי שקיפות שזהה לילדה קטנה על אף כל הבגרות שאני מנסה לעטות על עצמי כל העת,היום נתקלתי לפחות 5 פעמים במשפט מה קרה?מאנשים שאני בקושי מכירה ולא יכולתי לעצור את הדמעות בפניהם,חשתי בושה אדירה לנוכח מה שהם וודאי חושבים עליי אבל לא הצלחתי לשלוט בכך לצערי,כבר 3 לילות ברצף שיש את הסאגה הרגילה שאני בוכה בחדר ועד כה הייתי האדם החיובי והתומך שמעודד מחייך וממשיך הלאה ביציאה מכל מצב,מה הייתם עושים במקומי?אודה לכם אם תעזרו לי כי אני חשה שזה לא הולך למקום טוב, תודה...
שמי שירן ואני בת 21 כרגע סטודנטית בשנה שנייה באוניברסיטה באזור המרכז(איני רוצה לחשוף יותר פרטים מחשש שיזהו במי מדובר אז עימכם הסליחה על כך)מזה חודש או יותר שאני חשה בתחושה עצומה של עצב,בדידות ומעין אבדון כללי שנראה שיהיה קשה לי במיוחד לצאת ממנו. זה החל כאשר בעיצומו של עוד 1 מאותם לילות שקטים מול הטלוויזיה נשמע צלצול בוקע מפלאפונה של אימי,ידעתי שזה לא מהווה סימן טוב במיוחד נשארתי ישובה מכווצת כולי ניסיתי לשמוע על מה מדובר ודקות ארוכות נותרתי נטועה עלכסאיבלא יכולת לנוע,בראשי דימיתי או קיוותי לעצמי שבשל מקצוע הקודש שאימי עוסקת בו קראו לה לעוד אחת מהפניות הדחופות של איוז מפשחה מסכנה שזקוקה לעזרה הרי זה הגיוני חשבתי לעצמי זה בטח מהעבודה,לפתע רעדתי כולי עליתי את גרם המדרגות למעלה לעבר חדרה של אימי כי ידעתי שמה שזה לא יהיה ובמיוחד אם זה מה שאני מדמיינת שזה כדאי שאשמע את זה ואשלים עם המציאות החדשה שטפחה על פניי,מוקדם מידי לטעמי מפאת גילי הצעיר,אני זוכרת שעליתי בבת אחת ושאלתי בבעתה מה קרה?כאשר ליבי כבר הלם לגמרי,אימי ענתה את התשובה הצפויה סבי שחלה בסרטן ועבר אשפוזים רבים במיוחד לאותה תקופה נפטר ואיננו עוד. אני חושבת שהחל מאותו רגע הבנתי שהתקופה הזו כבר לא הולכת להיות אותו דבר שהכול הולך להשתנות מבחינתי,מבחינת תפיסתי את החיים או המשמעות שאני נותנת להם,אם עד אז האמנתי באמרה הנפוצה שהזמן מרפא הכול פתאום חשתי שאצלי זה פועל לכיוון ההפוך,גם ראיתי את אימי הדמות החזקה שכל השנים נתמכתי על ידה כילדה שבורה וחסרת אונים לא ממש יודעת מה היא עושה, חשבתי שזהו עולמי חרב עליי.התחלתי לחפור יותר ויותר לעומק במשמעות החיים כאשר הרגשתי שאני מתחילה לאבד שליטה על חיי ועל מי אני אולי אז הבנתי פעם ראשונה כמה זרמתי ולא עצרתי לחשוב האם אני בבאמת יודעת מי אני או מה אני באה לייצג,איזו שליחות יש לי לעולם הזה והאם בכלל יש כזה דבר?תחושה של הרס החלה לקנן בי והבנתי שזהותו של אדם שהיא הדבר הכי יקר לו בעצם לא נבנתה אצלי די הצורך,שעד כה הייתי די עסוקה בלרצות אחרים,אולי נכון יותר להגיד מידי ושכחתי היכן אני,האם אני חיה את חיי כפי שאני רוצה לחיות או למען אחרים?התחלתי להבין שכל מאפיייני הזהות בעצם אינם מגובשים אצלי,הלכתי ללמוד מקצוע באוניברסיטה בגיל שנראה לי צעיר מידי שכעת אני די חשה שאין לי צורך להמשיך בו כיוון שהוא לא ממלא אותי או גורם לי תחושת סיפוק,אך עשיתי זאת כיוון שלאחיי כולם תארים אקדמיים ולא רציתי לאכזב את הפירמה.. הבנתי שהדת בחיי שתמיד תפסה חלק רציני ומשמעותי ממי שאני הייתה כך כיוון שחייתי מתוך הרגל ונוחות ואולי רצון להיות לא שונה מהסביבה הקרובה,להיות אהודה שם,שיהיו מרוצים ממני,ודווקא מתוך זה אני לא ממש מבינה מה אני רוצה מהבחינה הזו האם אני רוצה להשאר דתיה ואם כן מאיזה זרם?יש כ,כ הרבה שזה מבלבל. ואם כל זה לא מספיק התאהבתי בבחור שידעתי שאין שום סיכוי שזה יוביל למקום טוב כיוון שהוא ממש לא היה דתי או במילים אחרות אפילו יותר קרוב לכופר,יש בו את כל התכונות שאני מחפשת בגבר המינון הזה של הגבריות והרגישות הזו שכ"כ חסרה לכ"כ הרבה גברים בארץ שלנו,הדבר החמיר את מצבי כיוון שיש לו חברה ולכן לא ממש ניסיתי לעשות משהו עם הענין ואגרתי את האהבה הזו עמוק בלב לצערי,הדבר מקשה עליי מאוד להמשיך בשגרת חיי גם כי עליי לפגוש אותו במסגרת המוסד האקדמי בו אני לומדת (מסיבהלשהי ששוב איני רוצה להסגיר מחשש לחשיפת יתר)וגם כי אני מרגישה שהאנרגיות הנפשיות שאני מקדישה לשאר הדברים המטרידים אותי בחיי הם די והותר עד שאיני יכולה לספוג גם דבר שכזה. איני יודעת מה לעשות אני ממש חשה שאני משתגעת כיוון שעם סביבתי הקרובה החשובה לי ביותר הרי היא משפחתי לא אוכל לחלוק את כל זה משום העובדה הפשוטה שהם ממש לא הולכים להבין אותי וזו תהיה חוצפה ואולי אף אנוכיות מצידי לגרום להם להתמודד ולהתייחס אליי לאחר שפטירת סבי קורעת גם אותם מספיק מבפנים. כלפי חוץ זה ניכר עליי כיוון שיש בי שקיפות שזהה לילדה קטנה על אף כל הבגרות שאני מנסה לעטות על עצמי כל העת,היום נתקלתי לפחות 5 פעמים במשפט מה קרה?מאנשים שאני בקושי מכירה ולא יכולתי לעצור את הדמעות בפניהם,חשתי בושה אדירה לנוכח מה שהם וודאי חושבים עליי אבל לא הצלחתי לשלוט בכך לצערי,כבר 3 לילות ברצף שיש את הסאגה הרגילה שאני בוכה בחדר ועד כה הייתי האדם החיובי והתומך שמעודד מחייך וממשיך הלאה ביציאה מכל מצב,מה הייתם עושים במקומי?אודה לכם אם תעזרו לי כי אני חשה שזה לא הולך למקום טוב, תודה...