על האשמה

BooBee

New member
על האשמה

רציתי לשאול אתכם/ן אם גם לכם, מידי פעם, מתגנבת המחשבה או ההרגשה של אשמה. זאת אומרת, לקיחת אחריות על המוות של זה שמת/ה לנו. להרגיש אשמים שלא הייתם שם מספיק, או לא עשיתם מספיק, או אולי אם הייתם אחרת, עכשיו הוא היה בחיים וסליחה מראש על הבלבול של הוא/היא, כי זה מבולגן לי מידי. או נגיד, חוץ מאשמה על עצמינו, האם אנחנו מאשימים אחרים, ומה זה עושה ליחסים שלנו איתם וזה עושה לאהבה שלנו כלפיהם, נגיד ומדובר באחים שכולים, אז איך מתייחסים להורים אם למשל יש בנו משהו שמאשים אותם במוות של האח/ות שלנו. ואני לא סתם שואלת. היום, בפיגשה השבועית שלי אצל הפסיכולוגית נפתח לו מחדש הפצע הזה של האשמה, שאני מאשימה את עצמי, שזה עולה מפעם לפעם ואני חייבת לרמוס את ההרגשה הזו בשביל להמשיך את היום, או ללכת לישון, אחרת שלושה ימים ואין שינה בכלל, ואם יש אז יש מלא חלומות רעים, בעיקר עליה, בעיקר שאנחנו מתווכחות בחלום, בדרך כלל תוך כדי נסיעה באוטו. ופתאום אני עוד פעם מוצאת את עצמי מאשימה את ההורים שלי, שגם להם יש חלק במוות שלה, ואולי אם הם היו קצת אחרת היא היתה מקשיבה ולא מורדת בהם. מבולגן לי לאללה, כי כבר כמה זמן שלא נתתי לעצמי לחשוב על זה ודווקא שבוע שעבר זה עוד פעם נפתח לו ודיממתי לי עם זה כל סוף השבוע והיום סיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי, שאגב, אין לה תשובות בשבילי, אבל היא סופר מקשיבה שבעולם. גם לכם זה ככה, אולי, לפעמים? רויטל.
 

noor נור

New member
בוביל´ה, אולי מפאת גילי המופלג,../images/Emo161.gif

אולי מפאת הנסיון המר בחיים, או מפאת ההבנה שדברים אכןקורים בעולם ואני לא אחראית עליהם,אף פעם, ולו לרגע, לא הרגשתי אשמה. לי היה ברור משהו שונה לגמרי- שלאחי לא היה מקום בעולם הזה, ושהוא לא היה יכול יותר לחיות בעולם הזה בדרך שבה ניהל את חייו. הוא היה כבול במלכודת שלא איפשרה לו להמשיך לחיות בצורה שבה היה חי, והגיע זמנו להיפרד ולהתחיל חיים אחרים במקום אחר. איחלתי לו אז, ומקווה מאד שאכן הגיע למקום האהוב עליו חלם להגיע. ואם מישהו פה מכיר בית קטן בעין-הוד שבה חי "מישהו" בשנה וחצי האחרונה ומצייר ציורים מדהימים, זה בטוח הוא
. ולא, חברים, לא התחרפנתי- אני באמת רוצה להאמין שזה מה שקורה כעת, מגיע לו!!! ובכלל כל הנושא הזה של חיים לאחר המוות זו תעלומה שרוב הזמן מאד מפחידה אותי ואני אישית,כן הייתי רוצה להאמין שברגע שאפרד מהעולם- לא אחזור אליו בשום צורה. אבל היות ואחי חלם על משהו אחר- אני זורמת איתו. ולך בוביל´ה, אשמה לא מובילה אותנו לשום מקום.נסי דברים אחרים. נשיקות.
 

תחיה

New member
כן זה קורה!

כשחברה שלי מתה, זה אומנם לא כמו אח/ות אבל היא הייתה החברה הכי טובה שלי. אז אחרי שהיא נהרגה אמרתי לעצמי למה לקחת אותה ולא אותי? הרגשתי ממש אשמה כי אני זאתי שביקשתי ממנה לעלות איתי על הטרמפ. זה הולך איתי כבר הרבה זמן ההרגשה הזאת!!!
 

שיידו

New member
בקשר לאשמה..!~

את לא יודעת איזה גוש של מחנק נכנס לי לגרון כשקראתי את ההודעה שלך.. אולי מהבחינה שבמקרה מסוים שאני יתן לכם את הסיפור המלא אח"כ..זאת היתה ההרגשה המלאה שלי..אשמה..הייתי בטוחה שבגללי חבר שלי נהרג לו בלבנון..הייתי בטוחה שזאת אשמתי...סבלתי תקופה ארוכה...עד שלמדתי..כמה דברים...עד שהתבגרתי באיזשהו אופן ותחום..זה היה מקרה שזעזע אותי ביותר.. עד היום לפעמים המחשבה הזאתי עולה לי..אין מה לעשות למרות שבעקרון אני יודעת יותר טוב... הרגשת האשמה זה הדבר הכי נורא שיש..דימום עצמי פנימי שפשוט משחיט אותך..גונב לך ת´כוחות...ומשאיר אותך אכול...
 

שיידו

New member
משו קטן..עד שאני ימצא את הסיפור פה.

# רגעים שכאלו חשבתי עליך ירדו לי דמעות הכאב שוב חזר והצחוק, הצחוק המר שוב תפס לו מקומו על פני במעין ציניות מרגיזה שכזו כל פעם מחדש זה קורה ואני מריצה את הסרט שוב ושוב כל מה שהיה וקרה כל ההחמצה ובאותה שניה ה"השלמה" אני רוצה להתאבל עליך ולא מצליחה אני רוצה לצעוק אליך פי לא מוציא מילה אני רוצה לבקש ממך ולא בטוחה מה חשבתי על סליחה כן, סליחה שלא אזהרתי אותך ולא קראתי לך ולא עזרתי לך אני רוצה לכעוס עליהם שלקחו לי אותך, את הילד אגדה בלי להגיד למה, הם גנבו לי אותך שנתנו לי לבזבז אז בלילה את דמעותי והשאירו אותי ריקה ללא כל הרגשה במעין "השלמה" - אבל לא "השלמה"
 

נ.תהילה

New member
הי לכם!!!

הי לכל חבריי וחברותי מהפורום, וגם לאלה מכם שאני לא כ"כ מכירה, רויטל- שאלה טובה שאלת. היתה לי תקופה שחשתי אשמה. לפעמים נראה לי שאני חוזרת להרגשה הזו, או יותר נכון שההרגשה הזו חוזרת אלי. אם חושבים על זה בהגיון, אין לי כל סיבה להרגיש אשמה. אחות שלי מתה ממחלה, וזהו. אבל מדי פעם מתגנבת למוחי המחשבה שאולי במריבות הקטנות שלנו הרבצתי לה חזק מדי, ועוררתי את המחלה שחלתה בה. אני יודעת שזה נשמע מצחיק ולא הגיוני, אבל ממתי יש הגיון בשכול.... גם לפעמים אני מוצאת את עצמי כועסת עליה, שעזבה אותי לבד עם אמא ואבא עצובים ושבורים...בגללה... ואז אני כועסת עליה שגרמה לכך. ושגרמה לי והביאה עלי כ"כ הרבה עצב. ושכ"כ הרבה דברים קטנים ולא משמעותיים מזכירים לי אותה. בדיוק היום חתכתי עוגה לאחד מהאחים שלי ונהיו כמה פירורים. ואז נזכרתי איך אני ונאוה היינו מועכות את העוגה לפירורים פירורים ואוכלות אותה רק ככה. ואז, כשנזכרים בזכרונות האלה, מתמלאים בעצב שכזה. בבאסה. וזה די מכעיס שכ"כ הרבה דברים מזכירים לי אותה ומעציבים אותי. ואז אני כועסת עליה. ואז, מתחילה האשמה, כי למה שאני אכעס על ילדה כ"כ קטנה ותמימה ומתוקה שהלכה לעולמה מבלי לעשות כלום לאף אחד??? טוב. אני רואה שקישקשתי מספיק. ובכלל... נכנסתי כי רציתי לאחל לכם- חג פסח שמח, תהנו בליל הסדר, מהמצות ומכל מה שתעשו. תהילה
 
זה מוזר

שזו הרגשה שכל כך הרבה מרגישים אותה אחרי שמישהו שאוהבים מת. ולפעמים את מסתכלת מהצד וחושבת.. איך הוא בכלל הגיעו לזה? כל כך לא הגיוני. מה הקשר בכלל? מאיפה הוא מביא את זה? לא הגיוני אבל.. עובדה. גם אני קרעתי לעצמי את הנשמה. בעיקר על אור. שאם הייתי ככה או אחרת.. אז אולי.. העמסתי סלע כבד מאוד. גם על השאננות שבה חייתי פעם. היום כבר לא. חלק מהחמץ שהתבער
 
למעלה