על האשמה
רציתי לשאול אתכם/ן אם גם לכם, מידי פעם, מתגנבת המחשבה או ההרגשה של אשמה. זאת אומרת, לקיחת אחריות על המוות של זה שמת/ה לנו. להרגיש אשמים שלא הייתם שם מספיק, או לא עשיתם מספיק, או אולי אם הייתם אחרת, עכשיו הוא היה בחיים וסליחה מראש על הבלבול של הוא/היא, כי זה מבולגן לי מידי. או נגיד, חוץ מאשמה על עצמינו, האם אנחנו מאשימים אחרים, ומה זה עושה ליחסים שלנו איתם וזה עושה לאהבה שלנו כלפיהם, נגיד ומדובר באחים שכולים, אז איך מתייחסים להורים אם למשל יש בנו משהו שמאשים אותם במוות של האח/ות שלנו. ואני לא סתם שואלת. היום, בפיגשה השבועית שלי אצל הפסיכולוגית נפתח לו מחדש הפצע הזה של האשמה, שאני מאשימה את עצמי, שזה עולה מפעם לפעם ואני חייבת לרמוס את ההרגשה הזו בשביל להמשיך את היום, או ללכת לישון, אחרת שלושה ימים ואין שינה בכלל, ואם יש אז יש מלא חלומות רעים, בעיקר עליה, בעיקר שאנחנו מתווכחות בחלום, בדרך כלל תוך כדי נסיעה באוטו. ופתאום אני עוד פעם מוצאת את עצמי מאשימה את ההורים שלי, שגם להם יש חלק במוות שלה, ואולי אם הם היו קצת אחרת היא היתה מקשיבה ולא מורדת בהם. מבולגן לי לאללה, כי כבר כמה זמן שלא נתתי לעצמי לחשוב על זה ודווקא שבוע שעבר זה עוד פעם נפתח לו ודיממתי לי עם זה כל סוף השבוע והיום סיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי, שאגב, אין לה תשובות בשבילי, אבל היא סופר מקשיבה שבעולם. גם לכם זה ככה, אולי, לפעמים? רויטל.
רציתי לשאול אתכם/ן אם גם לכם, מידי פעם, מתגנבת המחשבה או ההרגשה של אשמה. זאת אומרת, לקיחת אחריות על המוות של זה שמת/ה לנו. להרגיש אשמים שלא הייתם שם מספיק, או לא עשיתם מספיק, או אולי אם הייתם אחרת, עכשיו הוא היה בחיים וסליחה מראש על הבלבול של הוא/היא, כי זה מבולגן לי מידי. או נגיד, חוץ מאשמה על עצמינו, האם אנחנו מאשימים אחרים, ומה זה עושה ליחסים שלנו איתם וזה עושה לאהבה שלנו כלפיהם, נגיד ומדובר באחים שכולים, אז איך מתייחסים להורים אם למשל יש בנו משהו שמאשים אותם במוות של האח/ות שלנו. ואני לא סתם שואלת. היום, בפיגשה השבועית שלי אצל הפסיכולוגית נפתח לו מחדש הפצע הזה של האשמה, שאני מאשימה את עצמי, שזה עולה מפעם לפעם ואני חייבת לרמוס את ההרגשה הזו בשביל להמשיך את היום, או ללכת לישון, אחרת שלושה ימים ואין שינה בכלל, ואם יש אז יש מלא חלומות רעים, בעיקר עליה, בעיקר שאנחנו מתווכחות בחלום, בדרך כלל תוך כדי נסיעה באוטו. ופתאום אני עוד פעם מוצאת את עצמי מאשימה את ההורים שלי, שגם להם יש חלק במוות שלה, ואולי אם הם היו קצת אחרת היא היתה מקשיבה ולא מורדת בהם. מבולגן לי לאללה, כי כבר כמה זמן שלא נתתי לעצמי לחשוב על זה ודווקא שבוע שעבר זה עוד פעם נפתח לו ודיממתי לי עם זה כל סוף השבוע והיום סיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי, שאגב, אין לה תשובות בשבילי, אבל היא סופר מקשיבה שבעולם. גם לכם זה ככה, אולי, לפעמים? רויטל.
