חמודה ../images/Emo24.gif
המוות הוא שלב שכולנו עוברים. אין צורך לפחד ממנו, חיינו כנשמות הן חיי עד. הנשמה לא מתה, הגוף מת, והנשמה מכינה עצמה, למעבר לעולם אחר גבוהה יותר, או לחזרה לעולם שלנו, לגוף אחר. האר"י תאר את הנשמה כנר, האש בנר תמיד נישארת והיא שולחת ניצוצות שהן בעצם הנשמה שלנו (יש הרבה דרכים להסביר על הנשמה, אני אהבתי את התיאור של האר"י מאחר והאור של הנר הוא אור חם, ומאחר והנרות מסמלים אצלנו את החגים, ולרוב מסמלים קדושה. אם נדליק נר אחד מנר אחר, הלהבה לא תקטן, היא תשאר אותה להבה - קצת חומר למחשבה) המוות מפחיד אותנו בחיינו מאחר והוא בגדר הלא נודע. איננו יודעים מה יש לאחר המוות, מה מרגישים שמתים ולאן נגיע. אבל אם חושבים על זה כל יום אנו קמיים לתחייה מחדש, כי בכל לילה כשאנו נכנסים לישון איננו יודעים מה צופה לנו המחר, מה נרגיש, מי יפגע בנו, לאן נגיע... אני קראתי לפני כמה זמן ספר שבו המטופלת גם פחדה מהמוות, ויחד עם קריאת הספר, הפחדים מהמוות נעלמים (גם לקוראים). מה שקורה זה שבעולם שלנו יש חשיבות רבה להנציח את המוות - ימי זיכרון, שיבעה, מצבות ועוד... אנחנו חיים את המוות מבחינה מסויימת. ושוב, זה קורה כי איננו יודעים מה יש שם, מאחר ואף אחד לא חזר משם, הפחד הוא מעין פחד מניתוק. אבל לנשמה שלך מחכים בידים פתוחות המורים הרוחניים שלה. המשיכי את חייך פה, מלאי את יעדך בעולם הזה. אני ממליצה בחום לקרוא את שיעורים וגלגולים בזמן.
ענק, ומחשבות טובות
