ההעדפה שלי:
אני בהחלט מעדיפה 5 ילדים על מטפלת אחת. מובן שהכל תלוי במטפלת. מטפלת טובה עושה קסמים. מטפלת גרועה עושה נזקים. לפני שהכנסתי את הראשון, הייתי בחרדה. אני ובעלי הרגשנו שבקושי אנחנו מסתדרים 2 מבוגרים עם תינוק אחד, ואיך תסתדר מטפלת אחת עם חמישה.. ואכן דחינו את ההכנסה עד גיל שנה. וכשהכנסנו - הפלא ופלא. היא הסתדרה עם 5 ילדים (בגילאים דומים דווקא) טוב יותר משאני הסתדרתי עם אחד
. ביום יום, הכח של הקבוצה מאוד גדול. זו גם אחת הסיבות, בעיני, שהילד השני יותר נוח (בהנחה שהאופי המולד שלו לא מאוד מאוד קשה, והקנאה לא מעכירה כל חלקה טובה). את אמיר אני לא צריכה ללמד דברים שביניבי השקעתי מאוד. הוא פשוט מחקה את יניב. [אני אומרת את זה לעצמי גם בדברים שאין לי כוח לעשות, כמו להרגיל את יניב לסדר, וכד'. הרי אני מרגילה אותו בלבד. הוא מרגיל את אחיו..]. ישבתי בשני משפחתונים כאלה לא מעט שעות. האחד - משפחתון של שכנה שלי, כשחיפשתי חברה בהיותי אם לתינוק, והיא תמיד שמחה לאימהות שבאות לבקר. (כי בכל אופן, גם אמא לחמישה, זקוקה לחברת מבוגרים מדי פעם..). והשני, במשפחתון של הבן הראשון שלי. שגם אז - היא והמקום כל כך התחבבו עלי, שהיה לי כיף לשבת ככה עם הילד שלי, ילדים אחרים, והמטפלת. הייתי אז אם צעירה, והיה לי המון ללמוד. אין כמו ממפעילת משפחתון טובה ומנוסה. אז רק לשבת שם איתה, עם קפה, ולהתבונן, היה טוב לא פחות מכל קורס הורים לפעוטות שניתן לדמיין.. בכל אופן, החוויה שלי שם הייתה שאין בעיה עם 'פיפי' ודברים כאלה. זאת אומרת, יש בעיה. אבל לא יותר מאשר אצלי בבית. להפך. אצל שתיהן הבית היה מאורגן טוב יותר לשילוב המשימות הזה. מצד שני, אני מסכימה, שבעלת משפחתון צריכה להיות מרושתת היטב. שתהיה לה רשת תמיכה במקרה חירום. בעלת המשפחתון הקודם של בני, היה בעל שהיה במד"א. כל נפילה של ילד או משהו, היא מיד הרימה טלפון אליו. אם חששה יותר הוא הגיע לבדוק.. בקיצור, הילד היה בהשגחה טובה יותר מבביתי. במשפחתון הנוכחי, היא מרושתת באופן אחר. יש שם מספר מטפלות שכנות, כולן חברות. יש בני משפחה זמינים, שמכירים את הילדים היטב (למשל עושים בייביסיטרים על הילדים אחה"צ). כך שאם קורה משהו, יש את מי להזעיק. אבל מה אם קורה לי משהו בבית? לא מזמן נתקעתי מאחורי דלת, ללא טלפון. למזלי בעלי היה בצד השני, ויכול היה להזעיק איש מקצוע. אבל אם במקום הבעל בצד השני, היה שם פעוט? אין ספק שזו סכנת נפשות. ובכל זאת, המצבים הללו יכולים לקרות בכל מקום. אין מזה מפלט. גם לא כשאת עם התינוק, ולא במשפחתון, ולא בגן גדול (שאז עשויים 'לשכוח' ילדים בעת מצוקה, מה שקורה פחות כשיש מעט ילדים). מקרה חירום אפשרי תמיד. גם בבית. זו לא בעיה של מסגרת ספציפית. כמו כל מטפלת, הדרישה הכי חשובה היא אמינות. וכשיש רק אחת, זה יותר חשוב. אם זו מישהי שלא ניתן לבטוח בה, אז ממש לא להשאיר את הילד איתה לבד. ולא משנה מה גודל הקבוצה. אגב בעיני, קבוצות של 8-10 נראות מעט גדולות מדי, לפעוטות מאוד קטנים ותינוקות. לילדים בגילאי שנה וחצי ומעלה (כתלות בילד, בחברתיות ונועזות שלו, וכד') זה כבר מתישב לי כמתאים. מובן שאיני פוסלת קבוצות כאלה גם לצעירים יותר. אבל לבן 7-8 חודשים זה נראה לי קצת קשה.
