עכשיו ז ו חמות 
מתבלטת מאתמול. אולי אינני צודקת ואולי כן והייתי צריכה לסתום ולסבול. לפעמים הדברים נראים כל כך לא הוגנים ולא תמיד מתנהגים נכון כי לב של אדם ושל אימא .....
הסיפור הוא כזה.. הקדמה קטנה:
הם נשאו לפני כשנה. בהתחלה היה לי קשה לקבל אותה מסיבותיי למרות שהיא נראית חמודה מאוד וילדה טובה. בהמשך ראיתי שהבן שלי רצה אותה והורדתי פרופיל. למדתי לאהוב אותה וגם היא. היינו בקשר ממש טוב. מצדי, עשיתי הכל כדי לפצות על מה שהיה. פרגנתי באמת בנוכחותה במיוחד, אמרתי במשפחה שלי שטעיתי, האהבה שלי אליה התבטאה בפרגון, מתנות ונתינה בכל דבר. אני רוצה לציין שהמשפחה שלה פסיבית יותר. כשנסעתי עם בעלי לחו"ל לדוגמא, היא קיבלה בדיוק באותו סכום מתנה כמו שני הבנים. כשעשיתי לבן שלי משהו מיוחד שאהב צרפתי עבורה משהו שהיא אהבה. כשהגיעה בערב שבת אלינו, תמיד עשית לה משהו שהיא אוהבת כי אינה אוכלת בשר ותמיד אמרתי הנה זה בשבילך. כשברכתי את הבן הצעיר, תמיד אמרתי בנוכחותה שאני מקווה שימצא משהיא שתאהב אותו כמו שכלתי אוהבת את הבן שלי. לפני חודש נסעו לחו"ל לא ביקשו ממשפחתה אלא ממני להגיע לשדה ולהביא אותם משם בשלוש וחצי לפנות בוקר וגם לקחת אותם או כשנתקעו בלי כסף ראשון התקשרו אליי ואחר כך להוריה אבל אני זאת שלא יכולתי לתת להם להיתקע בזמן שהוריה ואחותה אמרו לא יכולים ועשיתי שמיניות לחלץ אותם (לקבל משהו טוב של פעם ביובל). כשהגיעו לארץ לפנות בוקר, הקפצתי לבן שלי קופסאות לאוכל שלו ולה קופסאות לאוכל שלה ועוד כאלה דברים....כאדם וכאימא וכחמות כמו כל הבריות יש צפיות כלומר, לפחות ברמה סבירה. לפני שבוע, בעלי נסע לחו"ל. בני הצעיר ואני נותרנו לבד בבית. (הוא דתי ולא נוסע) . התקשרתי ביום רביעי לבן שלי ושאלתי אם הם אצלנו בערב שבת, אמר לי כן. הם עושים שבת אצלנו ושבת אצלם והיה התור שלהם אבל בגלל שבעלי לא היה בבית, הרגשתי צורך לשאול. כאמור נעניתי בחיוב. עשיתי קניות ובישלתי מה שכל אחד אוהב. (טרחתי כי היו לי עיסוקים אחרים אבל לא משנה בשביל הילדים והאורחים שרציתי). למחרת, שלשום שוב שאלתי את הבן שלי תוך ששוחחנו אם באים מחר (יום שישי) אמר לי כך: "כן,רק יש איזו בעיה קטנה שחמי וחמותי לא בבית, נסעו לאיזה סוף שבוע ונבוא אבל לא להרבה זמן משום שגם אחותה (בת 28) ואחיה (בן 19) לבד. הרגשתי שהדם עלה לי לראש. למה? כי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה שאני מבקשת כמו בחגים ופתאום שם יש בעיה דומה אבל זה לא קשור עתה...אמרתי: "איך אתם עושים כזה דבר? הרי אנחנו לא צריכים אותכם אם אחיך (24) לא היה דתי. כשלא דתיים, אפשר לנסוע, להזמין חברים, להיות במחשב, טלויזיה וכו'. יש קידוש...אצל אחותה ואחיה זה כמו יום חול. מלבד זאת אמרתי שאנחנו לא יוצאים כמו הוריה הרבה. הוא התחיל להתווכח שאני לא בסדר, קנאית, לא מתחשבת, זה בדיוק אותו דבר והסברים וטיעונים. בסופו אמרתי: "טוב, אם אתם כל כך פוחדים שיהיו לבד, אני מוותרת. תבואו ביום שבת. לא כועסת אמרתי אבל רוצה אתכם מלא בלי העדפות, נטו ופתאום גם גיליתי שאחיו חולה עם כאבי בטן עזים ואמרתי אבל הוא נזעם חזרה כלפיי ואז ביקשתי להזמין את גיסתו ואחיה לארוחה גם אבל הוא ישר הגן עליהם שלא נעים ולא ירצו וכשירדתי מזה ושבתי ואמרתי שאני בכנות לא רוצה שיבואו בערב, הוא אמר שהיא מוכנה להצטרף. אמרתי שהחלטתי להיות לבד היום אבל מחר אם בא להם שיבואו. מסתבר, הגיסה הזמינה אותם למסיבה ולא באמת רצו ללכת אליהם כי הם לבד. התקשרתי לכלתי והסברתי שהבן שלי יותר בעייתי משום שאחותה חילונית ושבת לא חשובה לה והיא ספרה לבעלי שהסטתי אותה נגד אחותה. הבן התקשר והתנפל עליי. עשה לי סצנות והתחצף והעליב אותי ואני עם בכי וצער וכעס מבקשת שיפסיק ולא יבואו ולא צריכה ואמרתי שגיליתי את הסיבה (למה סיפרה לו בכלל לא חכם). השארתי לה הודעה שאני כועסת וברוגז עם הבן שלי והיא באדישות אמרה לי תעזבי אותו עד שירגע. ציפיתי שתרגיע אותו כפי שהייתי עם חמותי אבל הרגשתי שיש משהו לא תקין פה...תחושות אולי נכונות אולי לא אבל הרגשתי שהיא לא עושה זאת משום שבעצם נוח לה.
והשטות: לא הפסקתי לטחון לו את המוח באימיילים והודעות בפייסבוק אישיות ומסרוןנים. ישבתי עם הבן שלי בסלון אחרי הקידוש. הוא חיוור וחולה ועצוב שלא הגיע אחיו היחיד והאהוב וכאב לי. איך הבן שלי לא מעניין לו כלום רק גיסתו והמסיבה ואיך היא, ככלה שיש לנו יחסים מדהימים (אלא אם היא משקרת ומציגה) לא מנסה אפילו להתאמץ לוותר. ההרגשה שלי הייתה שהן האחיות הדליקו את הבן הדפוק שלי והוא את כל הזעם זרק עליי. חזרתי אחורה לימי הכרותינו הראשונים. לבסוף הבן ענה לי שההורים שלה טובים יותר ושפויים יותר, ואין לי שום פריבילגיות והם אוהבים אותי מאוד הוא ואישתו וכו'. כתבתי: "תפסיקו לשקר לי שניכם. שום אהבה והערכה אין לכם כלפיי לא אתה ובוודאי לא היא" .
היום, הבן לא הלך לבית הכנסת והבנתי שהוא ממש חולה. הקיא ועם חום וכתבתי להם אם אתם רוצים לדעת למה היה חשוב יותר (הם טענו שגם לאחותה ואחיה לא נעים לבד...יצא שיצאו למסיבה יחד וזו הסיבה שלא יכלו להיות כל הערב איתנו) אח שלך מקיא ועם חום. תבואו לבקר אם בא לכם אבל תגידו לי ואני לא אהיה פה. די כועסת. הם לא ענו לי עד עתה. תחושות: חזרתי אחורה לימים הראשונים של החברות שלהם, מרגישה שהפסדתי ילד, מרגישה חוסר צדק, חוסר אונים ורחמים על העצב של הבן שלי שרואה שאחיו לא מגיע.
תודה למי שקרא וסליחה על האורך...
מתבלטת מאתמול. אולי אינני צודקת ואולי כן והייתי צריכה לסתום ולסבול. לפעמים הדברים נראים כל כך לא הוגנים ולא תמיד מתנהגים נכון כי לב של אדם ושל אימא .....
הסיפור הוא כזה.. הקדמה קטנה:
הם נשאו לפני כשנה. בהתחלה היה לי קשה לקבל אותה מסיבותיי למרות שהיא נראית חמודה מאוד וילדה טובה. בהמשך ראיתי שהבן שלי רצה אותה והורדתי פרופיל. למדתי לאהוב אותה וגם היא. היינו בקשר ממש טוב. מצדי, עשיתי הכל כדי לפצות על מה שהיה. פרגנתי באמת בנוכחותה במיוחד, אמרתי במשפחה שלי שטעיתי, האהבה שלי אליה התבטאה בפרגון, מתנות ונתינה בכל דבר. אני רוצה לציין שהמשפחה שלה פסיבית יותר. כשנסעתי עם בעלי לחו"ל לדוגמא, היא קיבלה בדיוק באותו סכום מתנה כמו שני הבנים. כשעשיתי לבן שלי משהו מיוחד שאהב צרפתי עבורה משהו שהיא אהבה. כשהגיעה בערב שבת אלינו, תמיד עשית לה משהו שהיא אוהבת כי אינה אוכלת בשר ותמיד אמרתי הנה זה בשבילך. כשברכתי את הבן הצעיר, תמיד אמרתי בנוכחותה שאני מקווה שימצא משהיא שתאהב אותו כמו שכלתי אוהבת את הבן שלי. לפני חודש נסעו לחו"ל לא ביקשו ממשפחתה אלא ממני להגיע לשדה ולהביא אותם משם בשלוש וחצי לפנות בוקר וגם לקחת אותם או כשנתקעו בלי כסף ראשון התקשרו אליי ואחר כך להוריה אבל אני זאת שלא יכולתי לתת להם להיתקע בזמן שהוריה ואחותה אמרו לא יכולים ועשיתי שמיניות לחלץ אותם (לקבל משהו טוב של פעם ביובל
). כשהגיעו לארץ לפנות בוקר, הקפצתי לבן שלי קופסאות לאוכל שלו ולה קופסאות לאוכל שלה ועוד כאלה דברים....כאדם וכאימא וכחמות כמו כל הבריות יש צפיות כלומר, לפחות ברמה סבירה. לפני שבוע, בעלי נסע לחו"ל. בני הצעיר ואני נותרנו לבד בבית. (הוא דתי ולא נוסע) . התקשרתי ביום רביעי לבן שלי ושאלתי אם הם אצלנו בערב שבת, אמר לי כן. הם עושים שבת אצלנו ושבת אצלם והיה התור שלהם אבל בגלל שבעלי לא היה בבית, הרגשתי צורך לשאול. כאמור נעניתי בחיוב. עשיתי קניות ובישלתי מה שכל אחד אוהב. (טרחתי כי היו לי עיסוקים אחרים אבל לא משנה בשביל הילדים והאורחים שרציתי). למחרת, שלשום שוב שאלתי את הבן שלי תוך ששוחחנו אם באים מחר (יום שישי) אמר לי כך: "כן,רק יש איזו בעיה קטנה שחמי וחמותי לא בבית, נסעו לאיזה סוף שבוע ונבוא אבל לא להרבה זמן משום שגם אחותה (בת 28) ואחיה (בן 19) לבד. הרגשתי שהדם עלה לי לראש. למה? כי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה שאני מבקשת כמו בחגים ופתאום שם יש בעיה דומה אבל זה לא קשור עתה...אמרתי: "איך אתם עושים כזה דבר? הרי אנחנו לא צריכים אותכם אם אחיך (24) לא היה דתי. כשלא דתיים, אפשר לנסוע, להזמין חברים, להיות במחשב, טלויזיה וכו'. יש קידוש...אצל אחותה ואחיה זה כמו יום חול. מלבד זאת אמרתי שאנחנו לא יוצאים כמו הוריה הרבה. הוא התחיל להתווכח שאני לא בסדר, קנאית, לא מתחשבת, זה בדיוק אותו דבר והסברים וטיעונים. בסופו אמרתי: "טוב, אם אתם כל כך פוחדים שיהיו לבד, אני מוותרת. תבואו ביום שבת. לא כועסת אמרתי אבל רוצה אתכם מלא בלי העדפות, נטו ופתאום גם גיליתי שאחיו חולה עם כאבי בטן עזים ואמרתי אבל הוא נזעם חזרה כלפיי ואז ביקשתי להזמין את גיסתו ואחיה לארוחה גם אבל הוא ישר הגן עליהם שלא נעים ולא ירצו וכשירדתי מזה ושבתי ואמרתי שאני בכנות לא רוצה שיבואו בערב, הוא אמר שהיא מוכנה להצטרף. אמרתי שהחלטתי להיות לבד היום אבל מחר אם בא להם שיבואו. מסתבר, הגיסה הזמינה אותם למסיבה ולא באמת רצו ללכת אליהם כי הם לבד. התקשרתי לכלתי והסברתי שהבן שלי יותר בעייתי משום שאחותה חילונית ושבת לא חשובה לה והיא ספרה לבעלי שהסטתי אותה נגד אחותה. הבן התקשר והתנפל עליי. עשה לי סצנות והתחצף והעליב אותי ואני עם בכי וצער וכעס מבקשת שיפסיק ולא יבואו ולא צריכה ואמרתי שגיליתי את הסיבה (למה סיפרה לו בכלל לא חכם). השארתי לה הודעה שאני כועסת וברוגז עם הבן שלי והיא באדישות אמרה לי תעזבי אותו עד שירגע. ציפיתי שתרגיע אותו כפי שהייתי עם חמותי אבל הרגשתי שיש משהו לא תקין פה...תחושות אולי נכונות אולי לא אבל הרגשתי שהיא לא עושה זאת משום שבעצם נוח לה. והשטות: לא הפסקתי לטחון לו את המוח באימיילים והודעות בפייסבוק אישיות ומסרוןנים. ישבתי עם הבן שלי בסלון אחרי הקידוש. הוא חיוור וחולה ועצוב שלא הגיע אחיו היחיד והאהוב וכאב לי. איך הבן שלי לא מעניין לו כלום רק גיסתו והמסיבה ואיך היא, ככלה שיש לנו יחסים מדהימים (אלא אם היא משקרת ומציגה) לא מנסה אפילו להתאמץ לוותר. ההרגשה שלי הייתה שהן האחיות הדליקו את הבן הדפוק שלי והוא את כל הזעם זרק עליי. חזרתי אחורה לימי הכרותינו הראשונים. לבסוף הבן ענה לי שההורים שלה טובים יותר ושפויים יותר, ואין לי שום פריבילגיות והם אוהבים אותי מאוד הוא ואישתו וכו'. כתבתי: "תפסיקו לשקר לי שניכם. שום אהבה והערכה אין לכם כלפיי לא אתה ובוודאי לא היא" .
היום, הבן לא הלך לבית הכנסת והבנתי שהוא ממש חולה. הקיא ועם חום וכתבתי להם אם אתם רוצים לדעת למה היה חשוב יותר (הם טענו שגם לאחותה ואחיה לא נעים לבד...יצא שיצאו למסיבה יחד וזו הסיבה שלא יכלו להיות כל הערב איתנו) אח שלך מקיא ועם חום. תבואו לבקר אם בא לכם אבל תגידו לי ואני לא אהיה פה. די כועסת. הם לא ענו לי עד עתה. תחושות: חזרתי אחורה לימים הראשונים של החברות שלהם, מרגישה שהפסדתי ילד, מרגישה חוסר צדק, חוסר אונים ורחמים על העצב של הבן שלי שרואה שאחיו לא מגיע.
תודה למי שקרא וסליחה על האורך...
