עכשיו זאת הגדולה

[תּמר]

בעניין שיעמום

העובדה שפעם התעלמו ממצבים כאלו, לא אומרת שהם לא היו קיימים. בנוסף כל ילד מגיב אחרת: יש ילדים שמפריעים לכל הסביבה משעמום, ומגיעים להשגים נמוכים - בגלל חוסר עניין, ויש כאלו שלומדים כמו כולם, ומשתעממים בשקט. אבל בכל מקרה, רוב המורים לא יודעים להתמודד עם שעמום. הם דורשים מהילד להקשיב כל הזמן (גם אם משעמם לו), לא לבהות ולא להתעסק בשומדבר אחר. נראה לי שאלו דרישות מוגזמות מילד, ולכן כדאי מאוד לתת לו להתבטא וללמוד בקצב שלו. האידיאל היה לאפשר את זה בכל בית ספר, אל לצערנו - המציאות רחוקה מזה.

 

[אפרתש]

נכון, בהחלט תלוי בילדים

את צודקת. אני חשבתי על כמה אנשים שאני מכירה, שהסתדרו נפלא במסגרת הרגילה. שכחתי שיש כאלה שמכל מיני סיבות לא משתלבים ומצבם אף מורע.

 

[ענתש]

איזו דילמה...

אני שמחה לשמוע שיש הזדמנות להתחרט אם זה לא מתאים. אני לא יודעת מה להגיד מעבר ללתת לה את הבחירה, היא כבר ילדה גדולה. אני יכולה רק לספר לך על אחותי שעמדה בפני מצב דומה - היתה צריכה לבחור בין שני בתי ספר בחטיבת הביניים - אחד מצויין (ופרטי) שהיא התקבלה אליו, והשני בית ספר אזורי הרבה פחות אטרקטיבי מבחינת אפשרויות, מסלולי הוראה ובכלל איכות המורים (והילדים אם להודות על האמת) אבל לשם רוב חברותיה מהיסודי הלכו. היא בחרה בבית ספר האזורי ולא התחרטה לרגע וזה היה כי היא היתה מאד טיפוס של "מלכת הכיתה" עם המון חברות והתעסקויות חברתיות שהיא לא היתה מוכנה לוותר עליהן. אז כן, היא השתעממה בבית הספר נורא ולמען האמת לא ממש ידעו איך "לאכול" אותה שם - כי מצד אחד היא היתה התלמידה המצטיינת בשכבה, מצד שני היא היתה פשוט הסיוט של המורים כי מכיוון שלא עניין אותה להיות בבית הספר (היה לה קל מדיי ומשעמם) היא פשוט הפריעה כל הזמן, התחכמה, התווכחה והיתה הסיוט של כל מורה... במבט לאחור (היא בת 21 היום) היא לא מתחרטת והיא גם אומרת שהכי חשוב מבחינתה היה שהיא בחרה בזה. אני חושבת שבאמת הכי חשוב לתת לה לבחור ולהיות שלמה עם זה, אבל אולי פרק הזמן לבחירה צריך להיות קצת ארוך יותר כי להיות במקום חדש עם אנשים חדשים זה תמיד מדכא בהתחלה וקשה. אז אולי תחליטו ביחד על פרק הזמן שאחריו אפשר להתחרט ולחזור לבית הספר הישן - שלא יהיה קצר מדיי ולא ארוך מדיי.

 

[ענתש]

ואם היא תחליט להשאר באותו הבית ספר

אפשר אולי לנסות להציע הצעות יעול בשיתוף המחחנכת ומנהלת בית הספר - אני, למשל, הייתי (ביחד עם עוד מישהי) הספרנית של ספריית בית פר מכיתה ד' עד ח' בערך. כמה פעמים בשבוע בהפסקות היינו מחליפות ספרים לילדים ובשיעורים שהיו משעממים לנו כי ידענו את החומר (מתמטיקה למשל

) נתנו לנו ללכת להתעסק עם הספריה - לסדר אותה, להוציא ספרים ישנים, לסדר תצוגות של ספרים חדשים, להכין "שבוע ספר" על נושא מסויים וכו'. אפשר למשל להציע שהיא תחנוך ילד אחר בכיתה (תלמיד פחות טוב, שתשב לידו ותעזור לו בלימודים. עוד משהו שעשיתי רוב בית הספר היסודי והתיכון). אפשר למצוא לה עיסוקים מאתגרים בתוך בית הספר עצמו, אבל צריך בשביל זה המון שת"פ מהמורים.

 

[ענתש]

אה, ורק חייבת להוסיף שאני לא מחוננת

מעולם לא הייתי ונכשלתי בכל מבחן אבחון רלוונטי. רק חרשנית

רק כדי לאזן, כולן פה מחוננות.

 

[אן יסמין]

ענת ../images/Emo45.gif../images/Emo6.gif

 

[maya100]

אכן שאלה לא פשוטה עם המון משתנים

שצריך להתייחס אליהם. אני אובחנתי כמחוננת בערך בגיל של אלה (אמא שלי אמרה את זה הרבה קודם, אבל האישור הרישמי ניתן רק אז

) וההורים שלי מאוד התלבטו אם לשלוח אותי לביה"ס למחוננים שהיה מרוחק מאוד (הצריך נסיעה באוטובוס של כ 3/4 שעה לכל כיוון). בסופו של דבר אמא שלי החליטה להשאיר אותי בביה"ס רגיל ממס' סיבות: 1) מאוד נעים ומחמיא להיות הכי טובה או בין הטובים בכיתה. הרבה יותר קשה (וכבכורה אמביציוזית היא חשבה שספציפית לי יהיה קשה) להיות בתחרות קשה כשכולם מסביב חכמים כמוך או יותר. היה לה חשוב שתהיה לי חוויה של הצלחה. 2) מבחינה חברתית הייתי כבר נטועה בכיתה ובשכונה וגם אם הייתי מתחברת לילדים בבי"ס למחוננים הייתי עדיין מספידה הרבה פעילויות חברתיות שקשורות בכיתה המקומית (לדוגמא - כולם הולכים יחד לתנועה. בבי"ס למחוננים זה לא קיים, כי כל אחד גר במקום אחר). ערבי כיתה, מסיבות - כל דבר כזה יותר קשה כי צריך להסיע בגלל המרחק. 3) הנסיעות - אמא שלי חששה (אז עוד נסעו באוטובוסים) והיה לה גם חבל על הזמן. 4) בסופו של דבר אמא של אמרה שיש את כל החיים ללמוד ושהיא היתה מעדיפה שאת שנות הילדות שלי אבלה כילדה. אם היה לי קל בביה"ס זה רק השאיר לי יותר זמן לדברים אחרים כיפיים ולספרים (הייתי תולעת רצינית). נראה לה שבי"ס למחוננים זו מחוייבות הרבה יורת גדולה שגם תשאיר אותי יותר שעות מול לימודים ומחברות במקום להיות עם חברות ובחוץ. בדיעבד, אני לא מצטערת. ביה"ס שלי סיפק קצת העשרה ייחודית בכמה תחומים אבל סה"כ הייתי *כמעט* כמו כולם. אחה"צ הייתי נוסעת פעם בשבוע לטכניון לחוגי העשרה (מדהימים אגב, למדתי בכיתה ה' או ו' אסטרופיזיקה!) וזה היה ממש כיף ונתן לי תחושה שאני "משתמשת בשכל". בקיצור - בעיני, החלק החברתי הוא החשוב בגיל הזה. הייתי מדברת עם המורה ואולי המרכזת של השכבה לגבי תכנים לאלה. לא ייתכן מבחינתי כאמא שילד ישב בכיתה בחוסר מעש. אם היא מתקדמת - שיתנו לה לרוץ קדימה בחומר או שיתנו לה עשיה חלופית שתפתח אותה. אני בטוחה שלביה"ס יש כלים ושיש תלמידים נוספים באותו מצב. בכל מקרה בהצלחה ותעדכני אותנו!! (ויופי שרשמת את אלה לגן של אורי!)