לפי המצב בשטח נראה שאתה טועה.
המצב הטבעי והפשוט, של אדם ש"נזרק" לעולם בלי ידע והבנה, הוא דווקא אמונה בעל-טבעי כלשהו. הראיה החותכת לכך היא שבכל התרבויות האנושיות בעולם, כולל כאלה שהיו מנותקות מה"עולם המערבי" עד לא מזמן, יש סגידה למשהו על-טבעי. בין אם זה אל אחד, אלילים, אמא-אדמה, אבא-שמים או מה שלא יהיה - תמיד יש סגידה, בכל תרבות. זהו ה"מצב הטבעי והפשוט". לא "דתיות" במובן של "יהדות" או "נצרות", כמובן: אמונה בעל-טבעי, בבורא, בכוח עליון. עכשיו, נשאלת השאלה: מדוע? הטיעון "כי באמת יש שם משהו" הוא אווילי לחתולין: כל תרבות יוצרת לה את האלים והאלילים שלה. החיתוך של כולם יחד הוא קבוצה ריקה. הסיבה האמיתית היא, קרוב לודאי, הצורך ב"אבא" ו"אמא". לילד האנושי יש הורים שדואגים לו ומגינים עליו, והעולם שלו פחות או יותר מוגן ומסודר. כשהיצור האנושי מתבגר הוא קולט שיש בעולם המון תופעות שאין לו שליטה עליהם, ועכשיו שהוא בוגר אין לו אבא ואמא שיגנו עליו מפניהם. המפלט האנושי הטבעי הוא להמציא אבא ואמא דמיוניים, לקרוא להם "אללה", "סדנה", "יהוה" או "עשתורת", ולהתחנן בפניהם שיגנו עליך. אמנם זה לא עובד - זה שימושי בערך כמו לבקש מהירח שיגן עליך (ואני מניח שיש מי שעושה זאת) - אבל זה (א) נותן הרגשה טובה, (ב) מחזק את הנפש, (ג) יש תמיד את הפיקחים שיבינו שאמנם זה לא עובד, אבל אפשר לעשות מזה כסף/כוח/הנאות - אלה נקראים "כוהני דת". האמת, אולי הם לא מבינים שזה לא עובד, אבל הם יודעים שהם יכולים "לתקשר עם האל" יותר טוב. בקיצור, יש המון סיבות פסיכולוגיות, אנתרופולוגיות וסוציאליות למה נוצרת אמונה ודת. אתאיזם, לעומת זאת, דורש שכל, מחשבה והגיון. אלה מצרכים נדירים, או לפחות בלתי-מנוצלים בדרך-כלל.