אוף איתכם
העניין הזה של "שתעשה איזה מוסיקה שיתאים לה", וגם של תאומו יפה-הנפש "אנחנו נקבל את אלאניס כמו שהיא" פשוט נהייה טיפשי ומרגיז. למה שנקבל אותה כמו שהיא? עכשיו, לפני שכולכם מעמידים אותי כנגד הקיר, עצרו וחשבו - למה אנחנו כאן, בעצם? למה אנחנו אוהבים את אלאניס מוריסט? אני לא מכיר את אלאניס-האדם, לפיכך אני לא אוהב את אלאניס-האדם, לפיכך אלאניס-האדם לא מעסיקה אותי. המוסיקה שלה היא שמחברת אותי אל השם שלה, היא שגורמת לי לשוטט בפורומים ובאתרי אינטרנט שמוקדשים לה. הנימוק של קבלת השונה, המיוחד והחדש פשוט לא תופס כאן. ב-98' עוד יכולנו לבלוע את זה, וזה לא נאמר בנימה שלילית כפי שאתם אולי עלולים לטעות ולהתרשם. ב-98' היא עשתה מוסיקה מדהימה ואיכותית, שכן דרשה ניתוק מסוים ממה שהורגלנו אליו עד אז. אבל מספיק ודי עם הנאיביות. אם מישהו מכם באמת מאמין שהחומרים הפוסט-"אנדר" שלה נולדו כתוצאה של התרחקות מציפיות הקהל... טוב, אז תאמינו, אבל תעזבו את מי שבוחר לא להאמין בשקט. כמו שאני רואה את זה, אלאניס עשתה פניה אל הכיוון ההפוך; היא ידעה מה היא עושה כשהיא כתבה שיר כמו "21 דברים", היא ידעה בדיוק עם איזה שיר הוא יתכתב כשהיא תשלב אותו כפתיח באלבום חדש. רק כדי להבהיר את הנקודה שלי, אני חושב ש"21 דברים", שהוא אולי קליט מאוד וכיפי בהופעות, הוא נזק תדמיתי גדול מאוד וסטירת לחי לכל מה שאהבנו בה. מה יש בו, בעצם? "אול איי רילי וואנט" מודל 01', ללא הליריקה המדהימה וללא המפוחית? את אותו הדבר אפשר לומר על השיר שבא אחריו, בהשוואה ל-YOK (נו, עברתי לאנגלית. ויתרתי). וזה צועק מפתאטיות. ולא, המוסיקה שלה לא משתפרת. So-Called Chaos לא יהיה טוב יותר מקודמו. למעשה, מה ששמעתי עד עכשיו נשמע אפילו רע יותר. בינתיים לא מצאתי את ה-Hands Clean וה-Surrendering של האלבום, או איזשהו ייחוד על פני מה שנמצא בשוק המוסיקה בימים אלה. ולעולם, לעולם (!) אל תכוונו אליי את התירוץ הזה, "אלאניס מאושרת". במשך כל שנות הפעילות שלה (מג'אגד ואילך) היא כתבה גם שירים שמחים ואופטימיים שהיו נפלאים, מה שקצת מחזיר את התירוץ האידיוטי הזה למקום שממנו הוא הגיע. אני לא מורה לכם לא לאהוב את המוסיקה החדשה שלה, אבל תעשו לי ולעצמכם טובה - תאהבו אותה רק אם אתם באמת אוהבים אותה. Peace.