"עיצבונים" של ילדים
סיפור: אתמול בערב, לפני השינה, הילדים מבקשים בקבוק תה. היא משתלטת על הבקבוק שלו (הם מאוד דומים), ומודיעה "זה בקבוק דס". הוא רוצה אותו, לא חוטף ממנה, ובוכה ("בקבוק דולב! בקבוק דולב!"). אנחו לא לוקחים ממנה בכח. היא שותה ומסתכלת בכולנו. אנחנו (טעות?) "עולים אליה לרגל", ומבקשים שתתן לו את הבקבוק. עברו כמה דקות (ארוכות...) כאלה של בכי שלו, כשהוא שוכב על הרצפה, ראש עלי, ובסופן היא התרצתה. כשזה קורה במשך היום, אחד מהם מתרצה (היא מוותרת על ההמצאה או הוא מוותר על העקרון. אני לא בטוחה אם הם כן או לא נוהגים להתחלף בתפקידים - כי אני לא עוסקת במעקבי-צדק) בשלב הרבה יותר מוקדם, והם לא זקוקים לנו כ"כ (אתמול בערב דולב בפירוש היה זקוק לי שם לידו - זה היה מסוג הבכי הקשה, לא מסוג הבכי "כי לקחו לי" או "כי נפלתי"). אין לי ספק שאתמול בערב, העובדה ששניהם היו מאוד מאוד עייפים לא שיפרה את המצב. מה? למה? מה יוצא לה (להם) מזה? מה לעשות?
סיפור: אתמול בערב, לפני השינה, הילדים מבקשים בקבוק תה. היא משתלטת על הבקבוק שלו (הם מאוד דומים), ומודיעה "זה בקבוק דס". הוא רוצה אותו, לא חוטף ממנה, ובוכה ("בקבוק דולב! בקבוק דולב!"). אנחו לא לוקחים ממנה בכח. היא שותה ומסתכלת בכולנו. אנחנו (טעות?) "עולים אליה לרגל", ומבקשים שתתן לו את הבקבוק. עברו כמה דקות (ארוכות...) כאלה של בכי שלו, כשהוא שוכב על הרצפה, ראש עלי, ובסופן היא התרצתה. כשזה קורה במשך היום, אחד מהם מתרצה (היא מוותרת על ההמצאה או הוא מוותר על העקרון. אני לא בטוחה אם הם כן או לא נוהגים להתחלף בתפקידים - כי אני לא עוסקת במעקבי-צדק) בשלב הרבה יותר מוקדם, והם לא זקוקים לנו כ"כ (אתמול בערב דולב בפירוש היה זקוק לי שם לידו - זה היה מסוג הבכי הקשה, לא מסוג הבכי "כי לקחו לי" או "כי נפלתי"). אין לי ספק שאתמול בערב, העובדה ששניהם היו מאוד מאוד עייפים לא שיפרה את המצב. מה? למה? מה יוצא לה (להם) מזה? מה לעשות?
