אלישע בן אבויה
New member
"עין תחת עין" - ממון. האמנם?
הודעה שהכנסתי בפורום "יוצאים בשאלה" לשיפוטכם. לכבוד חג מתן התורה, אני מפרסם כאן מחשבות שהיו לי בתקופה הישיבתית שלי, שגרמו לי לראות את היהדות באור שונה משראיתי אותה עד לאותו זמן. רק לאחר זמן, נתוודעתי לאופן החשיבה הביקורתי של חקר התנ"ך וטקסטים עתיקים בכלל, אולם הדברים שאני מביא כאן, ככל שעלה בידי לבדוק, הם מקוריים ולא נידונו באף מקום. אשמח לשמוע את תגובתכם על הדברים. כפי שידוע לנו מיוספוס פלוויוס ומשברי דברים מן הספרות התלמודית, דין "עין תחת עין" היה נתון במחלוקת קשה בין הצדוקים לפרושים בשלהי ימי בית שני. הצדוקים, שלדעת חוקרים רבים יצגו את שכבת המנהיגות הכוהנית העתיקה, דחו את דרכי המדרש והפרשנות של הפרושים, שחכמי המשנה והתלמוד הם ממשיכיהם, וקיבלו רק את פשט הכתובים. עקב כך, שררה בין הצדוקים לפרושים מחלוקת בשורה של הלכות ואמונות, וביניהם האמונה בעולם הבא, שלא נזכרת בכתובים, וכן בעניין "עין תחת עין", שהפרושים, ואחריהם חכמי התלמוד כמעט ללא יוצא מן הכלל, פירשו בניגוד לפשט הכתובים שהכוונה לפיצוי כספי. בבדיקה שערכתי הסתבר, שמניתוח מדוקדק של הכתובים ניתן להוכיח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הוראתו המקורית של דין "עין תחת עין" אכן היתה כפשוטה, כדברי הצדוקים, וכי חכמי הפרושים (=חז"ל) היו בעצם מגדולי ה"מתקנים" של היהדות, כטענת אברהם גייגר (רב וחוקר, ממבשרי הרפורמה ביהדות). א. דין "עין תחת עין" מופיע לראשונה בשמות כ"א 22-25 : "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים. ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש. עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל. כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה". כבר מן הניגוד המתואר בין מקרה שבו האשה הפילה אך לא נגרם לה אסון, לבין מקרה שבו נגרם אסון לאשה, שאז מופעל הדין של "עין תחת עין" - ברור שהפירוש של ממון הוא מאולץ, משום שהפסוק אומר שאם לא נגרם אסון לאשה העונש יהיה תשלום בלבד, ואם נגרם לה אסון העונש יהיה חמור יותר. ב. מקרה שונה במקצת, המובא בדברים כ"ה 12-11 עשוי לשפוך אור על הפרשה: "כי ינצו אנשים יחדו, איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבשיו (במבושיו – כלומר באשכיו). וקצותה את כפה, לא תחוס עינך". מפשט הפסוקים לא ברור, מה בדיוק ארע. האם העונש הוא על הפציעה שנגרמה או על העלבון (בושת, כלשון התלמוד). מכל מקום, גם כאן חז"ל מפרשים לשיטתם שהכוונה לממון, ולא לקטיעת ידה בפועל. אולם, דין זה, המהווה מעין וריאציה לדין "עין תחת עין" אומר דרשני. בניגוד למקרה הקודם, שבו השימוש באשה הרה נחוץ (כדי ללמדנו על דין הפלת עובר), במקרה שלפנינו לא ברור מדוע נדרש היה לערב את האשה בסיפור המעשה. ברם, מתוך עיון בפרטי המקרה הדברים מתחוורים מאליהם. הבעיה שמעמיד המקרה המיוחד שלפנינו היא שלא ניתן כאן לבצע את הדין של "עין תחת עין" בדרך הרגילה, משום שהפגיעה היתה באשכים, ואילו לאשה הפוגעת אין אשכים (התיאור של שני אנשים ניצים, נעשה ככל הנראה, כי המקרה של איש ואישה ניצים לא נראה סביר לכותב הדברים). הפתרון המוצע כאן הוא, שאם אי אפשר לבצע את הדין של מידה כנגד מידה כלפי האיבר המקביל, הוא יבוצע כלפי האיבר הפוגע (כף היד). עד כאן טוב ויפה, אך אבוי!!! הבעיה שכה הטרידה את מחוקק החוקים הנ"ל, איננה קיימת אלא אם כן החוק מתפרש כפשוטו. אם החוק מתיישם בדרך של תשלום ממון, והמשמעות של "וקצותה את כפה" אינה אלא מטאפורית, העובדה שלפוגע אין איבר מקביל שניתן לפגוע בו אינה מעוררת כל בעיה. ג. כדאי לשים לב גם לאזהרה המסיימת את הקטע: "ולא תחוס עינך", אזהרה שמרמזת שמדובר כאן בדין אכזרי במיוחד, עד כדי כך שיש צורך באזהרה מיוחדת כדי שלא ימנעו מלבצע את העונש כפשוטו. עיון קצר במקרים נוספים בהם נעשה שימוש באזהרה זו, מאשש ומחזק את טענתנו. האזהרה מופיעה בשלש מקרים נוספים, כולם בספר דברים, ובכל המקרים מדובר בעונש חמור של מיתה. מעבר לכך, בכל שלושת המקרים, ישנה סיבה מיוחדת, שעלולה לגרום להמנע מביצוע העונש, ושמצדיקה אזהרה מיוחדת. לגבי רוצח שנמלט לעיר מקלט נאמר (דברים י"ט 13-12): "ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם, ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. לא תחוס עינך עליו, ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך". כאן דרושה אזהרה מיוחדת, ללמדנו שלמרות שהרוצח נמלט לעיר מקלט, אין העיר מגנה עליו, כיוון שהרצח היה במזיד ולא בשגגה. אותה אזהרה מצויה גם במקרה של מסית ומדיח לעבודה זרה (דברים י"ג 12-7): "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר, נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך. מאלהי העמים אשר סביבתיהם הקרובים אליך או הרחוקים ממך, מקצה הארץ ועד קצה הארץ. לא תאבה לא ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרג תהרגנו, ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה" וגו´. כאן מודגש שגם כשמדובר בקרובים אליך ביותר, אין לרחם ואין לחוס עליהם. בשני המקרים העונש מבוצע לא ע"י נציגי בית הדין, אלא ע"י אדם פרטי (גואל הדם במקרה של רצח, והמוסת במקרה של מסית ומדיח) שאינו מורגל בהוצאות להורג, דבר המהווה אולי טעם נוסף לצורך באזהרה מיוחדת. המקרה השלישי הוא של עד זומם (דברים י"ט 21-17): "...ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך...ולא תחוס עינך, נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יש ביד, רגל ברגל". גם כאן סיבת האזהרה מתבארת מאליה. למרות שמזימת עד השקר הופרה, יש לבצע בו את מה שזמם לגרום לאחיו ע"י עדות השקר שלו. אז מה דעתכם?
הודעה שהכנסתי בפורום "יוצאים בשאלה" לשיפוטכם. לכבוד חג מתן התורה, אני מפרסם כאן מחשבות שהיו לי בתקופה הישיבתית שלי, שגרמו לי לראות את היהדות באור שונה משראיתי אותה עד לאותו זמן. רק לאחר זמן, נתוודעתי לאופן החשיבה הביקורתי של חקר התנ"ך וטקסטים עתיקים בכלל, אולם הדברים שאני מביא כאן, ככל שעלה בידי לבדוק, הם מקוריים ולא נידונו באף מקום. אשמח לשמוע את תגובתכם על הדברים. כפי שידוע לנו מיוספוס פלוויוס ומשברי דברים מן הספרות התלמודית, דין "עין תחת עין" היה נתון במחלוקת קשה בין הצדוקים לפרושים בשלהי ימי בית שני. הצדוקים, שלדעת חוקרים רבים יצגו את שכבת המנהיגות הכוהנית העתיקה, דחו את דרכי המדרש והפרשנות של הפרושים, שחכמי המשנה והתלמוד הם ממשיכיהם, וקיבלו רק את פשט הכתובים. עקב כך, שררה בין הצדוקים לפרושים מחלוקת בשורה של הלכות ואמונות, וביניהם האמונה בעולם הבא, שלא נזכרת בכתובים, וכן בעניין "עין תחת עין", שהפרושים, ואחריהם חכמי התלמוד כמעט ללא יוצא מן הכלל, פירשו בניגוד לפשט הכתובים שהכוונה לפיצוי כספי. בבדיקה שערכתי הסתבר, שמניתוח מדוקדק של הכתובים ניתן להוכיח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הוראתו המקורית של דין "עין תחת עין" אכן היתה כפשוטה, כדברי הצדוקים, וכי חכמי הפרושים (=חז"ל) היו בעצם מגדולי ה"מתקנים" של היהדות, כטענת אברהם גייגר (רב וחוקר, ממבשרי הרפורמה ביהדות). א. דין "עין תחת עין" מופיע לראשונה בשמות כ"א 22-25 : "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים. ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש. עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל. כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה". כבר מן הניגוד המתואר בין מקרה שבו האשה הפילה אך לא נגרם לה אסון, לבין מקרה שבו נגרם אסון לאשה, שאז מופעל הדין של "עין תחת עין" - ברור שהפירוש של ממון הוא מאולץ, משום שהפסוק אומר שאם לא נגרם אסון לאשה העונש יהיה תשלום בלבד, ואם נגרם לה אסון העונש יהיה חמור יותר. ב. מקרה שונה במקצת, המובא בדברים כ"ה 12-11 עשוי לשפוך אור על הפרשה: "כי ינצו אנשים יחדו, איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבשיו (במבושיו – כלומר באשכיו). וקצותה את כפה, לא תחוס עינך". מפשט הפסוקים לא ברור, מה בדיוק ארע. האם העונש הוא על הפציעה שנגרמה או על העלבון (בושת, כלשון התלמוד). מכל מקום, גם כאן חז"ל מפרשים לשיטתם שהכוונה לממון, ולא לקטיעת ידה בפועל. אולם, דין זה, המהווה מעין וריאציה לדין "עין תחת עין" אומר דרשני. בניגוד למקרה הקודם, שבו השימוש באשה הרה נחוץ (כדי ללמדנו על דין הפלת עובר), במקרה שלפנינו לא ברור מדוע נדרש היה לערב את האשה בסיפור המעשה. ברם, מתוך עיון בפרטי המקרה הדברים מתחוורים מאליהם. הבעיה שמעמיד המקרה המיוחד שלפנינו היא שלא ניתן כאן לבצע את הדין של "עין תחת עין" בדרך הרגילה, משום שהפגיעה היתה באשכים, ואילו לאשה הפוגעת אין אשכים (התיאור של שני אנשים ניצים, נעשה ככל הנראה, כי המקרה של איש ואישה ניצים לא נראה סביר לכותב הדברים). הפתרון המוצע כאן הוא, שאם אי אפשר לבצע את הדין של מידה כנגד מידה כלפי האיבר המקביל, הוא יבוצע כלפי האיבר הפוגע (כף היד). עד כאן טוב ויפה, אך אבוי!!! הבעיה שכה הטרידה את מחוקק החוקים הנ"ל, איננה קיימת אלא אם כן החוק מתפרש כפשוטו. אם החוק מתיישם בדרך של תשלום ממון, והמשמעות של "וקצותה את כפה" אינה אלא מטאפורית, העובדה שלפוגע אין איבר מקביל שניתן לפגוע בו אינה מעוררת כל בעיה. ג. כדאי לשים לב גם לאזהרה המסיימת את הקטע: "ולא תחוס עינך", אזהרה שמרמזת שמדובר כאן בדין אכזרי במיוחד, עד כדי כך שיש צורך באזהרה מיוחדת כדי שלא ימנעו מלבצע את העונש כפשוטו. עיון קצר במקרים נוספים בהם נעשה שימוש באזהרה זו, מאשש ומחזק את טענתנו. האזהרה מופיעה בשלש מקרים נוספים, כולם בספר דברים, ובכל המקרים מדובר בעונש חמור של מיתה. מעבר לכך, בכל שלושת המקרים, ישנה סיבה מיוחדת, שעלולה לגרום להמנע מביצוע העונש, ושמצדיקה אזהרה מיוחדת. לגבי רוצח שנמלט לעיר מקלט נאמר (דברים י"ט 13-12): "ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם, ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. לא תחוס עינך עליו, ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך". כאן דרושה אזהרה מיוחדת, ללמדנו שלמרות שהרוצח נמלט לעיר מקלט, אין העיר מגנה עליו, כיוון שהרצח היה במזיד ולא בשגגה. אותה אזהרה מצויה גם במקרה של מסית ומדיח לעבודה זרה (דברים י"ג 12-7): "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר, נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך. מאלהי העמים אשר סביבתיהם הקרובים אליך או הרחוקים ממך, מקצה הארץ ועד קצה הארץ. לא תאבה לא ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרג תהרגנו, ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה" וגו´. כאן מודגש שגם כשמדובר בקרובים אליך ביותר, אין לרחם ואין לחוס עליהם. בשני המקרים העונש מבוצע לא ע"י נציגי בית הדין, אלא ע"י אדם פרטי (גואל הדם במקרה של רצח, והמוסת במקרה של מסית ומדיח) שאינו מורגל בהוצאות להורג, דבר המהווה אולי טעם נוסף לצורך באזהרה מיוחדת. המקרה השלישי הוא של עד זומם (דברים י"ט 21-17): "...ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך...ולא תחוס עינך, נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יש ביד, רגל ברגל". גם כאן סיבת האזהרה מתבארת מאליה. למרות שמזימת עד השקר הופרה, יש לבצע בו את מה שזמם לגרום לאחיו ע"י עדות השקר שלו. אז מה דעתכם?
