עימות? (טריגר)

עימות? (טריגר)

אני כותבת לו הודעה "אני שונאת אותך כל כך!" כמעט מקווה שהוא יתקשר ושאני אראה על הצג "עידו" ושאז אני אוכל לצעוק עליו, באמת לצעוק עליו להוציא את כל השנאה שבי עליו ולא עלי, רק לא עלי *** הוא לא מתקשר אפילו לא שולח הודעה לבדוק מי זאת ששונאת אותו כל כך ואני נשארת עם כל השנאה הזאת בתוכי וכל כך רוצה לצרוח אותה להרוג אותה, איתה ובמקום זה בוכה ושוב בוכה ונתקעת עם גוש שנאה גדול בחזה שמסרב לתת לי לנשום ומעדיף שאני פשוט אוותר, ואמות. **** כעבור שעה **** דקה לפני שתיים בלילה הפלאפון של רוטט עשר ספרות שאני לא מכירה, לא מזהה הלב שלי פועם במהירות אני עונה "שלום" שבעצם אומר "אני מזהה אותך" הוא שואל למה אני שונאת אותו מה פשר ההודעה ששלחתי לו אני אומרת לו "תחשוב לבד" הוא לא מבין "בגלל מה שקרה לפני שנה" הוא עדיין לא מבין "אתה יודע מי אני בכלל?" אני שואלת הוא לא יודע מתחיל לנחש בסוף אני אומרת לו "אפרת. נעים מאד" הוא שותק עדיין לא מבין מה בדיוק אני רוצה ממנו למה אני כל כך שונאת אותו מה בדיוק הוא עשה לי "הכרחת אותי לגעת בך" אני אומרת לו "אם לא רצית למה לא אמרת לא?" הוא שואל אני מגחכת לעצמי "אמרתי ´לא´. יותר מפעם אחת" "אם לא רצית למה לא קמת והלכת?" הוא ממשיך לשאול אני מתחילה לצחות ולבכוק (לצחוק ולבכות ביחד) "לא ממש יכלתי. הפעלת עלי כח" אני מזכירה לו "עוד מעט תגידי שהפעלתי עליך כוח פיזי" הוא אומר "מה פתאום", אני אומרת "הצלקות שלי הגיעו מהשמיים" הוא בהלם מתחיל להבין, מתחיל לקלוט "מה נזכרת אחרי שנה להתקשר אלי?" הוא שואל ואני עונה ש: א. לא התקשרתי אליו ב. כבר דיברתי איתו על זה קודם, שלושה ימים אחרי התקיפה אני כבר מעוצבנת הוא אומר לי ששלחתי לו הודעה וידעתי שהוא יתקשר הוא שואל למה עשיתי את זה אני אומרת לו ששנה אני מדמיינת את הרגע שאני אוציא עליו באמת את כל מה שיש בי עליו את כל הכעס, את כל השנאה ואיכשהו, עכשיו, כשאני מדברת איתו אני רק חוזרת לאותן שעות ארורות באותו יום ארור "חבל שלא הלכתי למשטרה כמו שאמרו לי לעשות" אני אומרת, זורקת את הנשק הכי חזק שיש לי "את באמת חושבת שזה היה עוזר משהו?" הוא שואל "לפחות הייתי יודעת שלעולם לא תעשה את זה שוב" אני עונה "את באמת חושבת שזה היה עוזר במשהו?" הוא שוב שואל ואני כבר לא מסוגלת לעצור את הדמעות שלי אני אומרת לו שיהיה לו לילה טוב ומנתקת הוא מתקשר שוב אני עונה ב"מה?", "אני לא רוצה לדבר איתך" "אני לא רוצה לדבר איתך" הוא אומר שהוא לא מסוגל לשמוע אותי בוכה ככה בטלפון שהוא במקומי היה עושה כמה דברים: א. מקלל אותו עד סוף ימיו (וואלה? איך לא חשבתי על זה בעצמי?) ב. מזכיר לעצמי שהוא יצור קטן ושלא שווה לקחת אותו ברצינות ולהיפגע ממנו ג. עושה מה שאני עושה- מתקשר אליו וצועק עליו הוא נהיה פסיכולוג המניאק (באתי לכתוב בן-זונה, אבל את אמא שלו אני דווקא אוהבת) מייעץ לי מה לעשות, איך להתגבר, איך להתמודד אני עדיין בוכה בהיסטריה לא מסוגלת לדבר, בקושי נושמת הוא שומע אותי "הלוואי והייתי יכול לחבק אותך עכשיו" הוא אומר וכל שריר שבי מתכווץ הבחילה עצומה "נראה לך שאני אתן לך להתקרב אלי?" אני צועקת אליו (ושוב, הדמעות בעיניים הגוש בחזה לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת) הוא מיתמם, "רק אם את מוכנה" "לא התכוונתי לפגוע בך" "מצטער אם נפגעת" אני רוצה לסיים את השיחה הוא מנסה לסיים אותה יפה, אומר לי "את מוזמנת להרגיש חופשיה לשלוח לי הודעות טקסט כועסות, להוציא עלי את העצבים, אפילו להתקשר ולצעוק עלי, או לבכות לי" "תודה" אני ממלמלת בציניות "הייתי רציני" הוא אומר לי "אני לא" אני עונה "ביי" אני אומרת לו ומנתקת אני בורחת לתוך החדר למיטה מכסה את עצמי בשמיכה שלי מתכרבלת עם חולצה של חבר שלי, מסניפה לתוכי את הריח שלו את הזכרון שלו ובוכה בהיסטריה, בקולי קולות שותפה שלי יושבת על המיטה שלי לידי ומלטפת אותי, עד שאני מצליחה טיפה להירגע אני מספרת לה מה הוא אמר מה אני אמרתי היא טוענת שאני אמיצה, שאני מתעמתת איתו אני לא מרגישה ככה, אני סתם טיפשה הלכתי להתקלח להוריד מעלי קצת מתחושות הגועל לא עזר לי, לא עוזר לי הגועל מציף אני שונאת אותו רוצה שימות פשוט שיעלם לי מהחיים, מהעבר, מהזיכרון.
 
עצוב לי

לראות אותך נקרעת ככה אני שולחת לך חיבוק ענקי ואולי עדיף שתפסיקי תקשר איתו? הרגשת יותר טוב או יותר רע אחרי שדיברתם?
 

יום.

New member
אני לא מתכוונת (טריגר)

לצאת כאן נגד אקט העימות, להפך, אני חושבת שהוא יכול להועיל. אני חושבת שאפשר לצמוח ממנו. זה כמו לעמוד מול הפחד ולהשיר אליו מבט ללא מורא, בצורה המילולית ביותר שאפשר. אבל בניגוד לשותפה שלך אני לא חושבת שאת אמיצה, אולי אפילו להפך. אני חושבת שמה שעשית היה אקט של חולשה. אקט של הלכאה עצמית. סתם כדי להכאיב לעצמך. כי כמו שכתבתי אני לא חושבת שעימות זה דבר רע, להפך, אבל חייבים להיות מוכנים אליו. ואת, את לא מוכנה, את סתם רוצה לחטט בפצע, לראות עד כמה עמוק יכולה הסכין להגיע, עד לאיזה כאב. אני לא בטוחה שזה הוא שרצית להכאיב לו. אוהבת יום.
 
אוף. אני מתחילה להתייאש.

אני לא מנסה להלקות את עצמי, אני לא מנסה להכאיב לעצמי, אני לא מנסה לפגוע בעצמי. אני בסך הכל מנסה לעבור הלאה. בסך הכל רציתי לעבור את השנה הזאת ולהפסיק לכאוב יותר להפסיק לחיות את הכאב, רק לזכור אותו. לא רציתי להכאיב לעצמי. רציתי להכאיב לו. רציתי שהוא יבין עד כמה אני שונאת אותו, עד כמה אני כועסת עליו, עד כמה אני חושבת שהוא הרס לי ת'חיים. במקום להילחם בעבר שלי אני מוצאת את עצמי נלחמת בסביבה שלי. אין לי כוח לזה. באמת שאין לי כוח.
 

יום.

New member
אני יודעת שזה מה שאת מנסה לעשות

השאלה היא, האם את באמת עושה את זה? או שאולי את בוחרת בדרך שמובילה לכיון השני? ומותר לך להסכים איתי ומן הסתם יש דברים שלא כתבת ושאני לא יודעת. אבל לפחות תקשיבי למה שאני אומרת ואל תבני ישר חומות שיהדפו את המיים שלי.
 
יום..

אני לא רק מנסה לעשות את זה. אני עושה את זה. אני מקשיבה למה שאת אומרת אפילו מנסה לבחון את מה שאת אומרת... אבל זאת גישה שדי נמאס לי ממנה- למה לא לתת לי להנות מהספק שאולי אני עושה משהו שלא למטרת הלקאה עצמית? אני חושבת אלף פעמים לפני כל צעד שאני עושה אני חושבת אלף פעמים מה יכול לפגוע בי ומה יכול להועיל אני חושבת אלף פעמים איך אני שומרת על עצמי ועל האושר שלי ולמרות זאת, מותר לי לכאוב. מותר לי לזכור. מותר לי לציין את היום הזה. זה לא הלקאה עצמית. זה משהו שאני צריכה לעשות כדי לעבור הלאה. טוב. אין לי כוח להצטדק כל הזמן. אני שלמה עם מה שעשיתי ועם הדרך שבחרתי. זה העיקר בשבילי.
 

suzzan

New member
את לא חושבת שרצוי שתשאלי ולא תקבעי?

אני התלבטתי אפ להגיב אבל מאד קשה לי התגובה שלך. אני מניחה שלא רצית לפגוע אבל אני חושבת שדברייך מאד פוגעים. אולי את חושבת שזה בא ממקום מסויים שהוא אחר ממה שהיא הציגה אבל את לא יכולה להטיח את זה כמו שאת מטיחה. את יכולה בהחלט להביע דעתך אבל "..חייבים להיות מוכנים אליו. ואת, את לא מוכנה, את סתם רוצה לחטט בפצע, לראות עד כמה עמוק יכולה הסכין להגיע, עד לאיזה כאב.." אני חושבת שזה משפט מאד חריף שקובע עובדה עליה ולא פותח לה שום אופציה חוץ מלהתגונן ואני לא חושבת שזה פייר.
 

יום.

New member
כן.. רק חבל שלא הגבתי לאפרת

כחברת פורום, אלא כאחת שמחשיבה את עצמה כחברה שלה. וכחברה אני שומרת לעצמי את הזכות להגיד גם דברים כואבים. אני לא מציגה את עצמי כטלית שכולה תכלת הגיוני וייתכן שטעיתי, אבל זאת דעתי ואני חושבת שהייתי צריכה להשמיע אותה. אני סומכת על אפרת שתוכל לסנן את הדברים שהם טעות.
 
אהמממ...

סוזאן, למרות שההודעה של יום קצת עצבנה אותי (מודה ומתוודה) אני לוקחת אותה מהמקום שממנו היא נכתבה - ממקום של חברה שהיא מעבר לחברת פורום. אני האחרונה שתגיד למישהו לא לכתוב את התגובה האינסטינקטיבית שלו אבל מצד שני, צריך גם לדעת למי לכתוב ומה לכתוב. במקרה הזה זה בסדר..
 

suzzan

New member
אני המומה.. איזה אומץ!

אני חושבת שהיית צריכה המון כוח בשביל לעשות דבר כזה. הזכרת את המשטרה ואני הייתי שם.. ואפילו שם עם מתנדבת שהיתה איתי וחוקרת נהדרת לא הייתי מסוגלת לעמוד מולו ולהתעמת. אפילו את המשפט עברתי בדלתיים סגורות ובלי לראות אותו ישירות. אני חושבת שככה, להתייצב מולו לבד ולהגיד את כל מה שיש לך זה פשוט מדהים! אני עוד חולמת על הרגע הזה.. אנילא יודעת אם זה הועיל לך או החליש אותך אבל זה היה מעשה שמעיד על רצון לצאת מאיפה שאת נמצאת. לדעתי לפחות. כל הכבוד. סוזאן.
 

n a l a

New member
אני לא מאמינה...

את לא נורמלית... איך ?! איך ?! איך ?! איך עשית זאת ?! כאבה לי הבטן כשקראתי.... מאיפה לעזאזאל שאבת את הכוח ?! איך לא השתנקת לפני ששלחת הודעה ?! איך לא השתנקת כשידעת שהוא מעברו השני של הקו ?! אלוהים אני מהטירוף כבר הייתי מתאשפזת... אני כ"כ נסערת עכשיו, המומה, לא מאמינה, לא מעכלת, לא מבינה.... איך אלוהים, איך?! קראתי את ההודעה והבטן שלי התהפכה... איך יכולת להחזיק מעמד ?! וואו... אין לי מילים, אין לי מה לומר, אני די בשוק.. סליחה, אבל אנ'לא יודעת מה לומר... אני עדיין מנסה לעכל איך ?! סליחה על התהייה, על הבלבול , סליחה על... ההודעה... אני, שאולי מקנאה על האומץ.... רועדות לי הברכיים כעת ... סליחה...
 
מצטערת שההודעה גרמה לך לכזאת תגובה

ואני יכולה (מאד מאד מאד) להבין אותה.. זה גם מה שהרגשתי אתמול, כשדיברתי איתו, כשהטחתי בו את האמת, כשבכיתי לו. הבטן מתערבלת גוש בגרון כאב בחזה אני שמחה להגיד שאני מרגישה עכשיו טיפה יותר טוב, כמעט הקלה.. כמעט רוגע.. זאת ההתחלה של סגירת המעגל, של הסוף מבחינתי. מעכשיו יהיה יותר קל. חייב להיות. ואין לך על מה להגיד "סליחה". בכלל לא.
 
אני לא רואה את זה כאומץ

אבל גם לא כחולשה. רק כהכרח. כמשהו שהייתי צריכה לעשות ועשיתי. כמו לשתות. כמו לאכול. כמו לנשום. ותודה...
 
../images/Emo14.gif

אין מילים... רק כאב.. מזדהה ומבינה אותך כל כך.. אולי יותר מאחור אוכל לכתוב משהו.. כרגע רק רציתי שתדעי שקראתי ואני כאן, חושבת עלייך.. מקווה שאת מרגישה קצת יותר טוב.. אוהבת, וכאן בשבילך, שלך מנורית
 

אידה ע

New member
קרן אור

חשוב לי לומר: מהמקום של הפגיעה הקשה, הטראומה, הכאב העצום, העצב, הפחד , האימה,השנאה ועוד כל המתלווה.... אין דבר כזה נכון או לא נכון...יש מה שמרגישים, יש מה שנכון לאחת ולאחר לא ולהפך.... כל התגובות נורמליות למצב לא נורמלי!!!! חשובה התמיכה, היעוץ, הטיפול... והכי הכי לא להיות לבד. קרן אור זה מה שהרגשת...זה מה שהיה לך נכון לעשות.... היה ויש לך אומץ רב....תזכרי זאת! מחזקת אותך
 

ליאללל

New member
../images/Emo24.gif

כל הכבוד אפרת.. אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה קשה היה לך לעשות את זה.. ועשית.. ואת יודעת מה בדרך כלל בעימות עם הצד השני הוא נשמע ככה.. לא ממש מבין על מה את מדברת.. כי רק את חווה את הכאב ואת הקשיים בעקבות מה שקרה. ולפעמים שהכאב הוא כל כך גדול הולכים ומתמודדים עם המקור שלו בתקווה לשנות את הדברים עומדים פנים מול פנים עם הפחד הכי גדול שלנו.. ועם הזמן זה מביא הקלה, נותן תחושה שהנה עברנו עוד משוכה במסלול.. כל הכבוד על האומץ
 

t o w i n

New member
ואני... רק מקנאה בך על האומץ../images/Emo39.gif

לי בחיים לא יהיה את האומץ להתעמת... יודעת בדיוק איך הוא יגיב... איך לא יבין על מה אני מדברת... איך יעשה ממני צחוק... איך יתחיל לדבר עלי מאחורי הגב... איך ישפיל אותי... ואיך אני... ארגיש רע עם עצמי... אתחרט על שבכלל פתחתי את הפה... וזה לא שלא הייתי רוצה... הייתי רוצה... אבל... מפחדת... על עצמי... ובגלל זה... שותקת... ומקנאה... בך... על שהעזת... ועל זה... שעכשיו את מרגישה יותר טוב... גאה בך!!!
 
למעלה