הקרן של האור
New member
עימות? (טריגר)
אני כותבת לו הודעה "אני שונאת אותך כל כך!" כמעט מקווה שהוא יתקשר ושאני אראה על הצג "עידו" ושאז אני אוכל לצעוק עליו, באמת לצעוק עליו להוציא את כל השנאה שבי עליו ולא עלי, רק לא עלי *** הוא לא מתקשר אפילו לא שולח הודעה לבדוק מי זאת ששונאת אותו כל כך ואני נשארת עם כל השנאה הזאת בתוכי וכל כך רוצה לצרוח אותה להרוג אותה, איתה ובמקום זה בוכה ושוב בוכה ונתקעת עם גוש שנאה גדול בחזה שמסרב לתת לי לנשום ומעדיף שאני פשוט אוותר, ואמות. **** כעבור שעה **** דקה לפני שתיים בלילה הפלאפון של רוטט עשר ספרות שאני לא מכירה, לא מזהה הלב שלי פועם במהירות אני עונה "שלום" שבעצם אומר "אני מזהה אותך" הוא שואל למה אני שונאת אותו מה פשר ההודעה ששלחתי לו אני אומרת לו "תחשוב לבד" הוא לא מבין "בגלל מה שקרה לפני שנה" הוא עדיין לא מבין "אתה יודע מי אני בכלל?" אני שואלת הוא לא יודע מתחיל לנחש בסוף אני אומרת לו "אפרת. נעים מאד" הוא שותק עדיין לא מבין מה בדיוק אני רוצה ממנו למה אני כל כך שונאת אותו מה בדיוק הוא עשה לי "הכרחת אותי לגעת בך" אני אומרת לו "אם לא רצית למה לא אמרת לא?" הוא שואל אני מגחכת לעצמי "אמרתי ´לא´. יותר מפעם אחת" "אם לא רצית למה לא קמת והלכת?" הוא ממשיך לשאול אני מתחילה לצחות ולבכוק (לצחוק ולבכות ביחד) "לא ממש יכלתי. הפעלת עלי כח" אני מזכירה לו "עוד מעט תגידי שהפעלתי עליך כוח פיזי" הוא אומר "מה פתאום", אני אומרת "הצלקות שלי הגיעו מהשמיים" הוא בהלם מתחיל להבין, מתחיל לקלוט "מה נזכרת אחרי שנה להתקשר אלי?" הוא שואל ואני עונה ש: א. לא התקשרתי אליו ב. כבר דיברתי איתו על זה קודם, שלושה ימים אחרי התקיפה אני כבר מעוצבנת הוא אומר לי ששלחתי לו הודעה וידעתי שהוא יתקשר הוא שואל למה עשיתי את זה אני אומרת לו ששנה אני מדמיינת את הרגע שאני אוציא עליו באמת את כל מה שיש בי עליו את כל הכעס, את כל השנאה ואיכשהו, עכשיו, כשאני מדברת איתו אני רק חוזרת לאותן שעות ארורות באותו יום ארור "חבל שלא הלכתי למשטרה כמו שאמרו לי לעשות" אני אומרת, זורקת את הנשק הכי חזק שיש לי "את באמת חושבת שזה היה עוזר משהו?" הוא שואל "לפחות הייתי יודעת שלעולם לא תעשה את זה שוב" אני עונה "את באמת חושבת שזה היה עוזר במשהו?" הוא שוב שואל ואני כבר לא מסוגלת לעצור את הדמעות שלי אני אומרת לו שיהיה לו לילה טוב ומנתקת הוא מתקשר שוב אני עונה ב"מה?", "אני לא רוצה לדבר איתך" "אני לא רוצה לדבר איתך" הוא אומר שהוא לא מסוגל לשמוע אותי בוכה ככה בטלפון שהוא במקומי היה עושה כמה דברים: א. מקלל אותו עד סוף ימיו (וואלה? איך לא חשבתי על זה בעצמי?) ב. מזכיר לעצמי שהוא יצור קטן ושלא שווה לקחת אותו ברצינות ולהיפגע ממנו ג. עושה מה שאני עושה- מתקשר אליו וצועק עליו הוא נהיה פסיכולוג המניאק (באתי לכתוב בן-זונה, אבל את אמא שלו אני דווקא אוהבת) מייעץ לי מה לעשות, איך להתגבר, איך להתמודד אני עדיין בוכה בהיסטריה לא מסוגלת לדבר, בקושי נושמת הוא שומע אותי "הלוואי והייתי יכול לחבק אותך עכשיו" הוא אומר וכל שריר שבי מתכווץ הבחילה עצומה "נראה לך שאני אתן לך להתקרב אלי?" אני צועקת אליו (ושוב, הדמעות בעיניים הגוש בחזה לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת) הוא מיתמם, "רק אם את מוכנה" "לא התכוונתי לפגוע בך" "מצטער אם נפגעת" אני רוצה לסיים את השיחה הוא מנסה לסיים אותה יפה, אומר לי "את מוזמנת להרגיש חופשיה לשלוח לי הודעות טקסט כועסות, להוציא עלי את העצבים, אפילו להתקשר ולצעוק עלי, או לבכות לי" "תודה" אני ממלמלת בציניות "הייתי רציני" הוא אומר לי "אני לא" אני עונה "ביי" אני אומרת לו ומנתקת אני בורחת לתוך החדר למיטה מכסה את עצמי בשמיכה שלי מתכרבלת עם חולצה של חבר שלי, מסניפה לתוכי את הריח שלו את הזכרון שלו ובוכה בהיסטריה, בקולי קולות שותפה שלי יושבת על המיטה שלי לידי ומלטפת אותי, עד שאני מצליחה טיפה להירגע אני מספרת לה מה הוא אמר מה אני אמרתי היא טוענת שאני אמיצה, שאני מתעמתת איתו אני לא מרגישה ככה, אני סתם טיפשה הלכתי להתקלח להוריד מעלי קצת מתחושות הגועל לא עזר לי, לא עוזר לי הגועל מציף אני שונאת אותו רוצה שימות פשוט שיעלם לי מהחיים, מהעבר, מהזיכרון.
אני כותבת לו הודעה "אני שונאת אותך כל כך!" כמעט מקווה שהוא יתקשר ושאני אראה על הצג "עידו" ושאז אני אוכל לצעוק עליו, באמת לצעוק עליו להוציא את כל השנאה שבי עליו ולא עלי, רק לא עלי *** הוא לא מתקשר אפילו לא שולח הודעה לבדוק מי זאת ששונאת אותו כל כך ואני נשארת עם כל השנאה הזאת בתוכי וכל כך רוצה לצרוח אותה להרוג אותה, איתה ובמקום זה בוכה ושוב בוכה ונתקעת עם גוש שנאה גדול בחזה שמסרב לתת לי לנשום ומעדיף שאני פשוט אוותר, ואמות. **** כעבור שעה **** דקה לפני שתיים בלילה הפלאפון של רוטט עשר ספרות שאני לא מכירה, לא מזהה הלב שלי פועם במהירות אני עונה "שלום" שבעצם אומר "אני מזהה אותך" הוא שואל למה אני שונאת אותו מה פשר ההודעה ששלחתי לו אני אומרת לו "תחשוב לבד" הוא לא מבין "בגלל מה שקרה לפני שנה" הוא עדיין לא מבין "אתה יודע מי אני בכלל?" אני שואלת הוא לא יודע מתחיל לנחש בסוף אני אומרת לו "אפרת. נעים מאד" הוא שותק עדיין לא מבין מה בדיוק אני רוצה ממנו למה אני כל כך שונאת אותו מה בדיוק הוא עשה לי "הכרחת אותי לגעת בך" אני אומרת לו "אם לא רצית למה לא אמרת לא?" הוא שואל אני מגחכת לעצמי "אמרתי ´לא´. יותר מפעם אחת" "אם לא רצית למה לא קמת והלכת?" הוא ממשיך לשאול אני מתחילה לצחות ולבכוק (לצחוק ולבכות ביחד) "לא ממש יכלתי. הפעלת עלי כח" אני מזכירה לו "עוד מעט תגידי שהפעלתי עליך כוח פיזי" הוא אומר "מה פתאום", אני אומרת "הצלקות שלי הגיעו מהשמיים" הוא בהלם מתחיל להבין, מתחיל לקלוט "מה נזכרת אחרי שנה להתקשר אלי?" הוא שואל ואני עונה ש: א. לא התקשרתי אליו ב. כבר דיברתי איתו על זה קודם, שלושה ימים אחרי התקיפה אני כבר מעוצבנת הוא אומר לי ששלחתי לו הודעה וידעתי שהוא יתקשר הוא שואל למה עשיתי את זה אני אומרת לו ששנה אני מדמיינת את הרגע שאני אוציא עליו באמת את כל מה שיש בי עליו את כל הכעס, את כל השנאה ואיכשהו, עכשיו, כשאני מדברת איתו אני רק חוזרת לאותן שעות ארורות באותו יום ארור "חבל שלא הלכתי למשטרה כמו שאמרו לי לעשות" אני אומרת, זורקת את הנשק הכי חזק שיש לי "את באמת חושבת שזה היה עוזר משהו?" הוא שואל "לפחות הייתי יודעת שלעולם לא תעשה את זה שוב" אני עונה "את באמת חושבת שזה היה עוזר במשהו?" הוא שוב שואל ואני כבר לא מסוגלת לעצור את הדמעות שלי אני אומרת לו שיהיה לו לילה טוב ומנתקת הוא מתקשר שוב אני עונה ב"מה?", "אני לא רוצה לדבר איתך" "אני לא רוצה לדבר איתך" הוא אומר שהוא לא מסוגל לשמוע אותי בוכה ככה בטלפון שהוא במקומי היה עושה כמה דברים: א. מקלל אותו עד סוף ימיו (וואלה? איך לא חשבתי על זה בעצמי?) ב. מזכיר לעצמי שהוא יצור קטן ושלא שווה לקחת אותו ברצינות ולהיפגע ממנו ג. עושה מה שאני עושה- מתקשר אליו וצועק עליו הוא נהיה פסיכולוג המניאק (באתי לכתוב בן-זונה, אבל את אמא שלו אני דווקא אוהבת) מייעץ לי מה לעשות, איך להתגבר, איך להתמודד אני עדיין בוכה בהיסטריה לא מסוגלת לדבר, בקושי נושמת הוא שומע אותי "הלוואי והייתי יכול לחבק אותך עכשיו" הוא אומר וכל שריר שבי מתכווץ הבחילה עצומה "נראה לך שאני אתן לך להתקרב אלי?" אני צועקת אליו (ושוב, הדמעות בעיניים הגוש בחזה לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת) הוא מיתמם, "רק אם את מוכנה" "לא התכוונתי לפגוע בך" "מצטער אם נפגעת" אני רוצה לסיים את השיחה הוא מנסה לסיים אותה יפה, אומר לי "את מוזמנת להרגיש חופשיה לשלוח לי הודעות טקסט כועסות, להוציא עלי את העצבים, אפילו להתקשר ולצעוק עלי, או לבכות לי" "תודה" אני ממלמלת בציניות "הייתי רציני" הוא אומר לי "אני לא" אני עונה "ביי" אני אומרת לו ומנתקת אני בורחת לתוך החדר למיטה מכסה את עצמי בשמיכה שלי מתכרבלת עם חולצה של חבר שלי, מסניפה לתוכי את הריח שלו את הזכרון שלו ובוכה בהיסטריה, בקולי קולות שותפה שלי יושבת על המיטה שלי לידי ומלטפת אותי, עד שאני מצליחה טיפה להירגע אני מספרת לה מה הוא אמר מה אני אמרתי היא טוענת שאני אמיצה, שאני מתעמתת איתו אני לא מרגישה ככה, אני סתם טיפשה הלכתי להתקלח להוריד מעלי קצת מתחושות הגועל לא עזר לי, לא עוזר לי הגועל מציף אני שונאת אותו רוצה שימות פשוט שיעלם לי מהחיים, מהעבר, מהזיכרון.
