עכשיו זה נראה כמו פרסומת מוצלחת יותר
לבושם.
אבל זה הקטע פה - שמעבר לפן הטכני הגרוע של העטיפה, יש כאן את הקונספט הקיטשי, הגרוע והלא מתאים.
איפה הקריצה? איפה הפופ? איפה החוצפה הכריסטינאית (מעבר לעירום)? איפה הטראש המודע לעצמו (כמו בקליפ)? אני פשוט לא מקבל את הווייב הנכון ממנה בעטיפה הזאת, וזה משהו שבקליפ בהחלט כן קיבלתי.
במקום לקבל ממנה משהו מגניב, משהו בסגנון דייויד לה שאפל (
) שצוחק על תרבות הפופ אבל גם חוגג אותה בו-זמנית, אז קיבלנו באמת משהו שיותר קרוב לעטיפה של טישו מאשר לעטיפה של אלבום.
תסתכלו על העטיפה של Rainbow של מאריה קארי (לה-שאפל צילם), תסתכלו על העטיפה המושמצת של Hard Candy של מדונה (שאני מאוד מחבב), ואפילו על העטיפה של Talk That Talk של ריהאנה, שמשדרת (גם בגרסת הדלוקס וגם בגרסה הרגילה) את המילה FIERCE, גם אם באופן מתאמץ מעט.
יש גם את הפוטושוט המדהים הזה, שדייויד לה-שאפל וכריסטינה צילמו ל-Italian Vogue, שהוא פשוט צועק "כריסטינה" וצועק "דייויד לה-שאפל" בו-זמנית וצועק "פופ". הוא בעיקר צועק.
כריסטינה פוגשת את שר פוגשת את הדראג קווינז ההארד-קור של ניו-יורק. זה טראש מגניב עם קריצה. זה אמן שיודע את העבודה, ומבין מה הוא עושה.
העטיפה של Lotus - אין בה אפילו מיליגרם של מודעות עצמית.
יש מצב שזו תהיה עטיפה אייקונית יום אחד, אבל בהפוך על הפוך. זה כל כך קאמפי וגרוע שיש לזה (כמעט) פוטנציאל אייקוני.