אבישי היקר ברוך הבא, בוא ואני אספר לך על הבן
הקטן שלי.
הילד אובחן בגיל שנתיים בדיוק. בן שלישי אחרי שני בנים נוספים.
עד הרגע שאובחן הילד לא דיבר , לא הוציא הברות, לא עניינו אותו ילדים אחרים, אהב לשבת עם עצמו ולשחק בעיקר בכוסות מפלסטיק, יכל במשך שעות לפתוח ולסגור דלתות. היום כשאני מסתכלת אחורה אני לא מבינה איך אנחנו, הורים לשני ילדים לא ראינו את מה שהיה לנו מול העיניים.
להתפתחות הילד הגענו רק בגלל אמא שלי ששגעה אותי שמשהו לא בסדר. נתנו לעצמנו את כל התירוצים בעולם- הילד עצלן, תראו איזה ילד נוח משחק כל כך יפה לבד ועוד ועוד.
בהתפתחות הילד קיבלנו את הזבנג - אוטיזם! בחיים לא חשבנו בכוון, בכלל לא חשבנו שיש בעיה. העולם נחרב עלינו, במשך ימים לא הפסקנו לבכות.
אבל במקביל לאבל האישי שאני אשקר אם אגיד שלא היה אבל כזה, מייד נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לקרוא. הגעתי לפורום הזה וקראתי בשקיקה את כולו מהעמוד הראשון שלו. למדתי מהפורום הזה יותר ממה שלמדתי מכל רופא, מטפל, עובדת סוציאלית וכו'..
תוך חודש הילד נכנס לאלוטף בשיטה הרגשית ותוך כמה חודשים כבר אמר את המילים הראשונות שלו.
מאז עברו ארבע שנים. ארבע שנים של טיפולים מצד אחד אבל גם של קבלת האוטיזם. וכשאני אומרת קבלת האוטיזם אני מתכוונת לזה שזרמנו עם כל השגעונות של הקטן. כשהייתה לו תקופה של קופסאות (אהב לשחק בקופסאות, אהב את המנגנון של פתיחת וסגירת הקופסא) זרמנו איתו והילד קיבל כל קופסה אפשרית. היו לו המון קופסאות בכל הצבעים, הגדלים והמינים. כל סבתא שנגמר לה הקרם - הביאה את הקופסה, גיסתי עברה ברחוב וראתה קופסה יפה ומקושטת - מייד קנתה לו.
מה שאני מתכוונת להגיד זה שלא נלחמנו, לא ניסינו להכחיד וכשקיבל את כל זה, לאט לאט נרגע מה"שיגעון" לקופסאות .
אחרי שנתיים באלוטף עבר לגן תת חובה רגיל, משולב באופן מלא עם סייעת אישית.
היום הוא שנה שנייה בגן חובה, שנה הבאה בעזרת השם עולה לכיתה א'.
הילד מדבר שוטף, קורא וכותב, יודע חשבון, GPS מהלך ועוד. עדיין מטופל פעם בשבוע עם מרפאה בעיסוק .
הייתה תקופה שהיה מטופל יותר אבל כשבא אלי ואמר שרוצה הפסקה מהטיפולים - זרמנו איתו והפסקנו , כי למדתי שהילד שלי יודע יותר טוב מכל אחד אחר מה הוא צריך.
כמו שכבר כתבתי היום הוא בן 6, יש לו חברים מהגן שבאים אליו והוא הולך אליהם.
וזהו בערך, אני מודה על כל יום שעובר ומודה על הילד המדהים שיש לי ועל המשפחה המורחבת שלי שהתגייסה כולה וסייעה לנו בכל דבר.
אבל - הבן שלי בתפקוד גבוה. כמו שאתה בטח כבר הבנת כל ילד הוא עולם אחר, תפקוד אחר. לא בהכרח מה שקרה אצלנו יקרה אצלכם ולא בהכרח מה שעבד אצלנו יעבוד אצלכם.
אתם רק בתחילת הדרך והדרך היא ארוכה ולא נגמרת אף פעם, אבל אתה לומד להעריך כל דבר קטן שקורה. לאט לאט תבינו מהי הדרך שלכם.
בעיני חשוב מאוד לא לשכוח את שאר המשפחה, בייחוד אם יש עוד ילדים בבית.
אני לא הפכתי את הבית שלי למכון טיפולים, היה לי חשוב שהבית ימשיך לתפקד כמו בית רגיל , את רוב הטיפולים קיבלנו מחוץ לבית, רציתי לשמור את הבית כמקום המפלט, המקום שבו משחקים, נחים, רובצים מול הטלויזיה בלי לעשות כלום ומקבלים המון אהבה. אבל שוב, לא לכל אחד זה מתאים.
טוב מספיק, בילבלתי את המוח יותר מיד. מאחלת לכם המון הצלחה ותזכרו שהילד שלכם הוא מקסים ואהוב ובעיקר ילד !
לילה טוב
מירי
