עזרה נפשית

עזרה נפשית

שלום. אני זקוקה אולי לעצה או הכוונה. אני בת 21 סטודנטית. אמא שלי חולה בסרטן השד. וגילו זאת לפני חודשיים. יש לי 5 אחיות שתיים קטנות ממני ואחת מהגדולות נשואה אז היא לא גרה בבית. כך שיוצא שרוב הנטל נופל עלי ועל אחותי בת ה22 ואחותי הגדולה שבבית ובת 24 היא בעלת אספרגר, שזה על רצף האוטיזם, אז היא בעולם משלה כך שהיא לא עוזרת בבית וצריך גם לעזור לה. האחיות שלי הקטנות הם בנות 14 ו 9 ואני רואה שאחותי המתבגרת קשה לה. ואחותי הקטנה לא מבינה מה קורה ותמיד חושבת שיש לה סרטן עם כל כאב שהיא מרגישה. ואני כבר לא יכולה לשאת בזה יותר. בנוסף, אני עובדת בגן ילדים ובביביסיטר כי אני צריכה לממן את האוניברסיטה שלי אז יוצא שעכשיו שאני כביכול בחופש אך אין לי ממש חופש. והגעתי למצב שכבר יומיים אני בוכה בלי שום סיבה מדוייקת. ברור שזה בגלל הכל יחד, כל הלחץ של החיים שאני מרגישה שהגיע מיים עד נפש. ועכשיו מחר אני כביכול צריכה או לעבוד בגן ילדים שזה מש מתי או לעבוד כמטפלת לתינוקת כי כבר התחייבתי לעשות את זה. אבל אני לא יכולה ולא רוצה לעשות את זה. אני עייפה נפשית ופיזית כי אני גם לא ישנה טוב בלילה ואני מרגישה שאני כבר על סף ייאוש בחיים. אני רק רוצה לברוח מחר ואחותי מעוצבנת עלי כי אני לא רוצה לעשות לא את הגן ולא את המטפלת והיא מעוצבנת כי אני טוקעת אותה בהכל. ואני בטוחה שגם לה זה קשה אבל גם לי זה קשה ואני לא רוצה יותר לעשות את הכל. נמאס לי להיות הבןאדם המסדר הכל והמארגן הכל והדואג להכל ולכולם. ואני לא יודעת מה להרגיש ומה לעשות. אולי אני צריכה ללכת לפסיכולוג, אני לא יודעתת אני רק יודעת שאם אני לא אמצא פתרון מסויים אני לא יודעת מה אני אעשה. החיים שלי חשובים לי ולמשפחה שלי אבל כרגע החיים שלי הם קצת דפוקים ומתוסבכים. אז אני צריכה עצה.
 
שלום לך, סתם מישהי 1

אני קוראת את מה שאת כותבת... על חייך, על קשיי היום יום שהם מנת-חלקך בתקופה האחרונה, ואני שואלת את עצמי- היכן המקום שלך עצמך בחיים שלך? מה את עושה למען עצמך? לאילו דברים מהנים/ מספקים את מקדישה זמן בלו"ז היומי שלך/ בלו"ז השבועי...? מתקבל אצלי הרושם, כי את עסוקה בטרדות החיים, בלתת, לדאוג לאחרים, מבלי להקדיש זמן לדברים שיכולים לטעון אותך באנרגיות חדשות וטובות. כאשר אדם עסוק רק בנתינה לאחרים, בסופו של דבר הוא מתרוקן... כדי שתוכלי להמשיך ולתת- עליך לתת, בראש ובראשונה לעצמך- ואפילו בתקופה הקשה והתובענית הזו בה את נמצאת כיום. מה התחביבים שלך? אילו דברים גורמים לך להנאה? האם את מקדישה זמן לפגישות עם חברים? - הקצאת זמן יומי (ולו קצרצר) לעיסוקים אלו, עשוי לחולל אצלך פלאים ולשפר, במאוד, את מצב רוחך. אם המצב הנפשי-רגשי שלך ירוד עד כדי יאוש ודכאון, אני מציעה לך להיוועץ ברופא המשפחה (או פסיכיאטר) באשר לנטילת תרופה נוגדת דיכאון, לזמן-מה. מאחלת לך הצלחה רבה וימים טובים מאלה
גילת
 
שלום

שלום גילת! אני מבינה את מה שאת אומרת. אני יודעת שאדם שנותן יותר מידי בסוף מתרוקן, כי ככה אני מרגישה על עצמי. אבל הבעיה היא שאין לי כלכך זמן לעשות את זה, החיים שלי פשוט עמוסים ומתי שיש לי זמן לעצמי מישהוא מפריע או צריך משהוא. וגם אם יוצא לי זמן אמיתי לבד, ההרגשה הרעה מציקה לי ואני מרגישה סוג של לחץ שלא נעלם לי, זה כמו לחץ לפני מבחן גדול,פחד מסוים ממה שיקרה. החיים שלי הם מירוץ שלא נגמר. אני כל חיי ראיתי את עצמי כמישהיא שתמיד שמחה מלאה באושר ואוהבת את החייים. תמיד יש לי חיוך על הפנים. אבל לאחרונה, כפי שכתבתי, החיים מציפים אותי. אני חושבת שאת צודקת, כלומר, אני יודעת שאני צריכה זמן לעצמי, אבל הבעיה היא למצוא את זה, והאם זה יכול לבוא על חשבון אחרים. קשה לי להקדיש זמן מנוחה לעצמי אם זה מקשה על אחרים או מעמיס על אחרים את הדברים שאני כביכול צריכה לעשות. תודה על הקדשת הזמן לקרוא את מה שכתבתי ולעזור לי. אני אקח את הדברים לליבי...
 
ועוד הערה...

מישהיא 1 יקרה, הרי זהו עניין של אופן ההתבוננות על הדברים; את סבורה כי הקדשת זמן לעצמך עלולה לבוא על חשבונם של אחרים- לגרוע מהם את עזרתך/נוכחותך למשך אותו הזמן, להעמיס עליהם... יחד עם זאת, דוקא העובדה שתאפשרי לעצמך 'להטעין מצברים' ולהתמלא בכוחות חדשים, יש בה כדי להיטיב עם יקירייך. באפשרותו של אדם 'מלא' ומאושר לתת יותר מעצמו, מאשר אדם מרוקן ו"מוצף"... חשבי על-כך! מתקבל אצלי הרושם שאת אדם נפלא ומתחשב- אשרי קרובייך שזכו בך! החזירי את עצמך לעצמך, השיבי אל פנייך את החיוך וללבך את שמחת החיים, וראי כיצד האנרגיות המחודשות שלך תשפענה לטובה גם על יקירייך... סופ"ש נעים...
גילת
 

קתרזיס

New member
וואו

נשמע שעוברת עלייך תקופה מהקשות יותר שיש... מצטערת לשמוע שזה המצב, מאחלת לאמך החלמה מלאה... אני מסכימה עם גילת שחשוב שתקחי זמן לעצמך - זה לא מחייב שיהיה על חשבון אחרים, זה יותר סוויץ' במח שאומר "בוא נתפנק קצת". אני בטוחה ששעתיים של סרט, קפה, או סתם סיבוב בחנויות - לא ישפיעו משמעותית על חובותייך ועל כיסך... ולפעמים כמה שהדברים האלו נראים טריוויאלים הם מאד משמעותיים. הייתי רוצה להבין יותר, איזה נטל נפל עליכן? האם אמא שלך בבית? האם היא מתפקדת חלקית? נשמע שאחותך הקטנה זקוקה להרגעה בעצמה. האם אפשר שמישהו יסביר לה שסרטן בד"כ מקבלים בגיל מבוגר?(זה לא לגמרי נכון אבל סטטיסטית זה באמת תוקף בד"כ בגיל מבוגר, ובכלל רצוי להרגיע אותה גם אם זה לא לגמרי מדוייק מדעית). נשמע לי שאת עושה בשכל עם הלימודים. כלומר אמנם הלחץ עלייך הוא כבד מאד כרגע (זה לא יימשך לנצח, אבל לפעמים זה נראה כמו נצח), ואמנם יש לך יותר ויותר מחוייבויות כל הזמן - אבל את עדיין דואגת לעתידך וללימודייך. כך שאת בדרך הנכונה לעתיד בריא יותר. יש לך אבא? איפה הוא בסיפור? יש משפחה קרובה? דודים, סבים וכו? איפה הם בסיפור? האם אפשר לארגן שמישהו מהמשפחה הקרובה יבוא וייקח קצת אחריות מדי פעם כדי להסיר קצת מהנטל שעליכן?
 
היי

שלום. קודם כל תודה. אמא שלי בבית כל יום, ופעם בשבוע היא בטיפול כימותרפיה בבי"ח, וכל שבוע מישהיא אחרת נוסעת איתה. היא לא מתפקדת כפי שהיא תיפקדה פעם. לפני זה היא הייתה עושה כמעט הכל בבית, כמובן שעם עזרות מאיתנו אבל היא הייתה עושה הכל. היא ניהלה את כל הבית. ועכשיו היא עייפה רוב היום ואם היא כן מרגישה עם כח אנחנו לא רוצות שהיא תעשה יותר מידי בכדי שלא תתעיף, כי היא צריכה לצבור כוחות כדי להחלים. ככה יוצא, שאני ואחותי עושות את הדברים מסביב לבית, כילים כביסה קניות נקיונות וכו'... אבא שלי עובד רוב היום וחוזר בד"כ רק בערב, בשעות 8-8וחצי... האמת היא שאני קצת עצבנית על אבא שלי בזמן האחרון כי הוא בקושי בבית ואני בקושי רואה אותו, ואני לא מרגישה שהוא עושה הרבה כדי לעזור. אני יודעת שזה לא מכובד להגידד את זה ואני ממש אוהבת את אבא שלי ומעריכה את כל מה שהוא עושה ועשה, ושהוא עומד לצד אמא שלי בכל זמן שהיא צריכה והוא אוהב אותה אפילו במחלה. ורואים את המסירות שלו הענקית לאמא שלי. אבל אני חושבת שהוא לא מסתכל על כל המשפחה כולה. אני מרגישה קצת בצד בזמן האחרון ומרגשיה שכל אחד עסוק בעצמו ובדברים שלו. ששוחכים אחד את השני. אני יודעת שגם אני עושה זאת בזמן האחרון ואני מרגישה קצת בדיכאון והמשפחה שלי בכלל לא רואה את זה ולא מתעניינת שזה עוד יותר מכניס אותי לזה ולכעס עליהם. אני יודעת שאני צריכה להגיד משהוא אבל אני רוצה שגם הם יגידו משהוא. אבא שלי תמיד היה מתעניין בהכל ודואג שאנחנו היינו מרגישות לא טוב. ועכשיו הוא פחות. והוא בכלל לא מתעניין. אני נשמעת עכשיו כמו ילדה קטנה, ושמחפשת תצומת לב מההורים ואולי זה ילדותי אבל ככה אני מרגישה. ואני רוצה שהם יתעניינו ורוצה שהם ישימו לב שאני לא באתי איתם כשכולם יצאו ביום שלישי ואני הרגשתי רע עד כדי שלא רציתי לצאת והם בכלל אל באו לשאול למה ומה קרה, ולא שאלו ולא התעניינו ורק ואפילו אחותי שאני קרובה אליה שמה לב שבכייתי ובגלל זה לא באתי והיא לא שאלה בכלל למה ומה קרה. והשאלה ששואלים תמיד- מה נשמע? אנשים לא באמת רוצה לשמוע את התשובה האמיתי הם לא באמת מתעניינים. ואני רק רוצה שיחבקו אותי ושיגידו לי שהכל יהיה בסדר ושאני עושה כל מה שאני יכולה ושאני עושה הרבה. וזה נשמע אנוכי מצידי כי לא אמורים לצפות ולרצות משהוא בחזרה כאשר נותנים אבל כרגע אני מרגישה כנראה אנוכית ורוצה את זה. ואני לא יודעת איך להגיד את זה להורים או לאחותי כי יש לי מין מחסום שקשה לי להגיד את מה שאני מרגישה, וכפי שרואים, יותר קל לי לכתוב את זה בכתב, כי ככה זה יוצא לי בטבעיות. וקשה לי ללכת ולהגיד את מה שאני מרגשיה ואני מנסה לעבור את המחסום הזה אבל כבר כמה זמן אני לא מצליחה להתגבר על זה, זה סוג של פחד להביע דעות וסגירות מסוימת שאני חושבת שזה קיים במשפחה שלנו אבל אני היחידה שממש רגישה לזה. והאמת היא שסבא וסבתא שלי אמרו שהם באים שבוע הבא מאר"הב לכמה זמן אז זה יעזור המון. אבל עדין זה לא יהיה כמו שהיה תמיד. וסבתא שלי תעשה את רוב הדברים ואז היא תגיד שאנחנו לא עוזרות מספיק בבית וזה גם מתסכל, אבל זה צרות של עשירים. כי העיקר שיהיה עזרה בבית.ואני חושבת שזה יקל כשהם יגיעו אבל עדיין... ואני חושבת שאני פשוט הוצאתי את כל מה שישב לי על הלב.. מצטערת שזה ארוך... תודה על ההקשבה.
 

קתרזיס

New member
אני מבינה

בקשר לאבא שלך, מאד יכול להיות שהמתח שהוא עובר גורם לו לרכז את כל האנרגיות במה שחייבים. כלומר עבודה ואמא שלך... אני בטוחה שהוא לא יודע איך את מרגישה ושאם היה יודע היה מנסה לתת קצת יותר תשומת לב. את יכולה לומר לו בקצרה שלפעמים את מרגישה שגם אתן צריכות קצת יחס. לדעתי זה צריך להספיק בשביל שהוא ישים לב לזה ומצד שני זה לא יפעיל עליו לחץ מדי... אבל אם את מוצאת שקשה לך לומר את זה - אז באמת חכי שהסבים שלך יגיעו ויקחו קצת מהנטל. אני מקווה שאת מבינה שזו תקופה כזו שאין מה לעשות. מרכינים ראש ומושכים הלאה ועוברים את זה... מה שכן חשוב שאם משהו מפריע לך עד כדי כך, כמו למשל שאחותך לא באה לשאול מה קרה - תגידי. כלומר מספיק לשאול אותה למה היא לא באה לבדוק מה קרה איתך באותו היום... נראה לי שהיא תגיד שהיא ידעה שזה בגלל המתח והלחץ אחרי הכל כולכם עוברים תקופה קשה, גם אם את קצת יותר... מן הסתם היא הניחה שזה משבר קטן ולא רצתה להציק יותר מדי. מקווה שהכל יסתדר לכם על הצד הטוב ביותר כמה שיותר מהר... ואגב, במקום להתבאס על זה שסבתא תתלונן, ספרי לה מדי פעם איך את מרגישה. תאמיני לי שאנשים שכבר היו הורים יודעים שזה המון מטלות... וזה לא פשוט לקבל את כל האחריות בבת אחת כשאתה בעצמך עוד רגיל לחשוב כמו ילד. אני בטוחה שהיא תבין.
 
למעלה