אנסה לענות כהלכה
את שואלת מדוע שמודל של הראליה המבוסס על [חמשת החושים ו]הלוגיקה האנושית, יהיה עדיף על פני מודל השאוב מספר שנכתב לפני שלושת אלפים שנה. התשובה נעוצה במילה אחת: קונסיסטנטיות. נתחיל בכך שלמעשה אין כל הוכחה שקיימת ראליה חיצונית. יתכן שאנחנו חיים בעולם סימולציה, ואיננו יותר מאשר פקעת עצבים המגיבה לגירויים כאילו הם באמת קיימים, למרות שהם אינם. ניסוי המחשבתי
Brain in the Vat הידוע. למען הדיוק, אין כל הכרח ש"אחרים" קיימים, כי גם הם חלק מהראליה החיצונית. יתכן שאני פקעת עצבים המגיבה לגירויים כאילו היו קיימים בראליה חיצונית לי, וכל מה שאני חושב שקורה איתי וסביבי, איננו קורה במציאות אלא נעשה ע"י גירויים בפקעת עצבים. אין כל הוכחה שאינני קיים בראליה של המטריקס. כל הוכחה שנביא למציאות עולם חיצוני לי, תהיה חלק מהמטריקס וממילא לא תוכל להוכיח דבר. דקרט כבר העלה בעיה זו, ועד היום לא נמצא לה פתרון חותך (הפתרון של דקרט מגוחך ונסיונות של פילוסופים מאוחרים יותר אינם משביעי רצון). אם כן, לכאורה, ניתן לומר ש"anything goes". מאחר שאין הוכחה חותכת למודל של ראליה מסויים, אם כך כל מודל שהוא הינו לגיטימי. אך אין זה נכון. הדרישה המינימלית למודל היא שהוא יהיה קונסיסטנטי. מודל הסותר את עצמו, נפסל. חלק מהיות המודל קונסיסטנטי הוא שתוצאותיו יתאימו לתחזיות הנובעות ממנו. אם התוצאה איננה תואמת לתחזית, הווה אומר שהמודל שגוי. לשם הבהרה, ישנן גישות שונות בתפיסה המדעית. ישנה אסכולה הטוענת שבאומרנו קביעה מדעית אנחנו אומרים אמירה אודות הראליה עצמה. אך כבר
קרל פופר הסביר שאין כן פני הדברים. במשנתו - אסכולה הידועה כ positivism - לפחות שתי נקודות הרלוונטיות כאן. 1) תיאוריה מדעית היא רק מודל מתמטי שמסביר את התצפיות (observations). זה חסר משמעות לשאול האם המודל מתאים לראליה בעצמה. כל שיש לדרוש מהמודל הוא שהתחזיות של המודל יתיאמו עם התוצאות (המודל צריך להציב תחזיות מדוייקות שניתן לבודקן). 2) ניתן רק להפריך תיאוריה, אך אין אפשרות להוכיחה. אין אפשרות לדעת שאין משהו שאינו מפריך או יפריך את התיאוריה בעתיד. אך ככל שאנחנו עושים יותר ניסויים מוצלחים,
תחושת הוודאות מתחזקת יותר.
הום עמד כבר על הנקודה האחרונה. הוא הצביע על הבעייתיות שבהנחה סיבה ותוצאה: כל שאנחנו רואים זה שני אירועים שתמיד מופיעים יחד, ואחד קודם לשני. אין זה אומר שהראשון מהווה סיבה לשני, אך כך אנחנו מתייחסים לזה
באופן פסיכולוגי. ככל שתוצאה זו מתרחשת יותר, כך התחושה הפסיכולוגית שלנו מתחזקת. אם בכל פעם שX קיים, Y מופיע אחריו, אנחנו
מרגישים באופן חזק שX גורם לY. כמו כן בכל חוקי הטבע: אנחנו מקבלים שחוקים קיימים, כי באופן פסיכולוגי, בכל פעם שאנחנו בודקים את החוק, הוא מתברר כנכון, למרות שאין כל וודאות שבעתיד החוק ימשיך. למשל, אין כל וודאות שמחר תזרח השמש, למרות שאנחנו משוכנעים שהיא תזרח. כך אין כל וודאות שאם אזרוק חפץ לאוויר הוא ינחת על הארץ, למרות שבאינספור פעמים שזה נוסה, החפץ נפל. תמיד. נקודות אלו - עצם מושג התיאוריה המדעית, סיבתיות, והשלכה לעתיד, מהוות בעיה פילוסופית קשה בתפיסה המדעית. אין כל אפשרות להוכיח שדברים אלו הם נכונים. אבל אנחנו מקבלים אותם - כ
הנחות אופרטיביות שעובדות. על סמך גישה זו, אנחנו בונים בתים, מייצרים רכבים, סוללים כבישים, מרפאים חולים, ועושים אינספור דברים אחרים. תחושת הוודאות שלנו חזקה מאד, ולכן אנחנו סומכים על המדע בתחומים רבים. אין זה אומר שהמדע תמיד צודק; כמובן שהמדע נמצא תמיד בתהליך דינמי של שינוי ושיפור (מכאן חוזקו, אגב, בניגוד לדת), אבל ראיית העולם הבסיסית איננה משתנה או איננה משתנה הרבה. גם תיאוריה מהפכנית כמו של איינשטיין מבוססת על אותו מודל דלעיל. היוצא מזה הוא שאין הבדל עקרוני בין ידיעה לאמונה. כל ידיעה היא בעצם סוג של אמונה. ההבדל הוא ברמת התחושה. כשלרעיון מסויים נלווה תחושת וודאות חזקה מאד, אנחנו אומרים ש"אנחנו יודעים". כשהתחושה פחות חזקה, יתכן שנאמר ש"אנחנו חושבים" , "אנחנו משערים", "אנחנו מניחים", וכיוצ"ב. כשהתחושה היא עוד פחות חזקה, אנחנו אומרים ש"אנחנו מאמינים". אולי אמונה היא עקשה יותר מידיעה, אבל רמת תחושת הוודאות בה נמוכה יותר. גישה הזו מתקבלת אצלנו בכל רגע במשך חיינו. היא איננה שייכת רק להיכלות האקדמיה, אלא היא גישת החיים הרגילים, החיים בגוף בשר ודם עלי אדמות.