עונש (עונש?)

[מירי,]

בסוף של המכשיר ../images/Emo3.gif

אחרי שכמה חודשים לא היה וידאו , או שאחרי כמה חדשים הם לא יכלו לשחק במחשב (כי ה CD יצא מכלל שימוש) הם למדו! והמבט של תום... אני מכירה אותו כל כך טוב מבן... ואני שומעת כאן כל מיני תגובות של לשנות את הבית במידת האפשר לפי צרכי הילד- מבחינתנו הניסיון מראה שזה פוט לרוקן אותו מאותם אביזרים (או לנעול אותם) והאפשרות האחרת היא להסביר....

 

[עירית ל]

לא לא, לא נשמעת ביקורתית

רק שהדעה שלך חשובה לי (את סוחטת מחמאות, הה?). לגבי משחקים עם אוכל אני באמת לא נוקשה ומרשה, כל עוד זה תוך כדי אכילה והאוכל עוד לא איבד את מטרתו המקורית. לפעמים אני כמעט עוצרת אותו ואז חושבת לעצמי שזה בעצם ממש מעניין לבדוק אם הסלט שוקע בכוס מים ומה הטעם שלו אחר כך

). בזמן האחרון הדגשים השתנו. כעת הרבה יותר חשוב לו לאכול כמונו. לקחת את הכוס בזהירות, לשתות ואז להחזיר אותה כך שלא תהיה קרובה לקצה השולחן. בלי ששמתי לב איך זה קרה לאחרונה כמעט אין לכלוך אחרי הארוחה.

 

[נעה גל]

../images/Emo9.gif

 

[Shellylove]

אני לא מומחית גדולה בפסיכולוגיה

ובנושאי חינוך לגיל הרך אני עוד בחיתולים, כך שאני לא יודעת לקטלג את הספר אם זה שייך לגישה הביהביוריסטית או לא (אם תקראי, תגידי את!) ואני לא בדיוק מבינה למה את מתכוונת בהשלכות לא חיוביות לטווח ארוך. בכל מקרה, הגישה שלי לספרים היא לקחת מה שנראה לי סביר ומתאים. הספר שהזכרתי דיבר לליבי כי היו בו הרבה דברים שפשוט נשמעו מאד הגיוניים (בעיני לפחות) ומבוססים על ניתוח של יכולות הילד בכל גיל (הפתרונות מותאמים ליכולת- הגיוני, לא?). אבל אם נחזור לדוגמא של זריקת האוכל - להתעלם או לא להתרגש מבחינתי זה אותו דבר, הרעיון הוא לא לבצע תגובה אקטיבית מכל סוג. שלי בת 1.9 ותופעת זריקת האוכל התחילה כשהיא הייתה בערך בת 10 חודשים- התנהגות טבעית וסבירה לגיל הזה. בחודשים הראשונים באמת לא הגבתי כי ידעתי שזה חלק מהלמידה שלה (לראות איך הדברים נופלים). לאט לאט היא גדלה והפכה מבינה יותר ואז הרגשתי שאפשר כבר לצפות ממנה שתבין שזה לא מקובל עלי (אין לי חשק לשטוף את המטבח אחרי כל ארוחה). לא אפרט את כל סוגי התגובות שניסיתי, אבל הן לא ממש עבדו וראיתי שכשבעלי יושב איתה לאכול זה לא קורה והוא טען: זה משחק שלה רק איתך. כך שאין לי ספק שבשלב כלשהו זה הפך ממשחק בחומרים למשחק בתגובות של אמא ושם לא רציתי להיות. וזה בדיוק העניין עליו מאיה שאלה, איך להביא לידי כך שאביגיל לא תעשה פעולות לא רצויות. רק לציין, שלשחק באוכל אני נותנת לה חופשי וכל ארוחה היא עושה עבודת יצירה על השולחן (ולפעמים גם על החולצה) ואין לי שום בעיה עם זה. אז נכון אולי שהגבול הזה של איך "מותר" לשחק עם האוכל (על השולחן כן ולזרוק לא) הוא שרירותי והוא נקבע על ידי, אבל זו זכותי, לא?

 

[zimes]

דוקא הפתרון האחרון שלך מצוין

"לזרוק" את הילדה לאמבטיה, ביחד עם הכביסה הלא-מקופלת, זה מצוין: היא "מנוטרלת" (במובן זה שהיא לא תהרוס את הערמות המקופלות שחשוב לך שלא יהרסו), היא מרוצה, באמת כיף לה: יש לה ערמה של כביסה שזה בסדר אם היא זורקת לכל עבר. החוכמה היא, לדעתי, למצוא פתרונות כאלה לכל מיני מצבים. למשל, כשאני מבשלת, אני נותנת לילדים מעט מחומרי הגלם, לשחק אתם (חופן עדשים, שן שום...), או עובדת על הרצפה, ומאפשרת להם לגעת. בסוף - המטבח מטונף, הילדים גם, אבל יש ארוחה, כולם מרוצים, ואפשר ללכת לאמבטיה עד שהאוכל יגמור להתבשל.

 

[נדיה ומשה]

אוי הגיל הזה ../images/Emo13.gif

גם אנחנו שם (משה בן שנה ותשע) וגם הוא עושה לפעמים סבב של בדיקת גבולות (לטפס על שולחן אחד, לטפס על שולחן אחר, לנסות להגיע לחשמל, להדליק ולכבות את הוידאו או המחשב, וכו´) אז אנחנו פשוט חוזרים על ה"לא, אסור" במשך כל הסבב (ומקפידים שהוא ישמע לנו, כמובן...), אם יש לנו כוח, או שאנחנו מרחיקים אותו ומעסיקים אותו במשהו אחר- מסיחים את דעתו- אם אין לנו כוח. שום דבר בסיטואציה הזו לא דורש ענישה או משהו אחר. אם יש לך כוח שוב ושוב לציין שזה אסור וכאן עובר הגבול, תעשי את זה- כי זה המטרה שלה בעצם, לבדוק את חוקי העולם, האם היא מכירה הכל מספיק טוב- זה בעצם "בוחן", לה ולך. אם אין לך, פשוט תתני לה משהו יותר מעניין לעשות. אצלנו זה יכול להיות למשל משחקי מים באמבטיה, לנשנש משהו, לשחק עם הסירים במטבח, או להוציא משחק או שניים מארון המשחקים הגבוה שהוא לא מגיע אליו לבד והוא נורא אוהב.

 

[maya100]

כמה פעמים אפשר להגיד אסור?

אני מסכימה עם התשובה הזאת, ויותר מזה, עם התשובה שנתת ללאה. אי אפשר שחצי בית יהיה אסור אבל גם לא נראה לי שאביגיל יכולה להשתמש לבד בוידאו ומצד שלישי, גם לא יתכן שכל הדברים בבית שלנו יהיו בגובה 2 מטר - זה פשוט לא עובד פיזית! היא מנסה להגיע לכל מקום, בדיוק כמו שתיארת - על הכסא, על הספה, בכיפוף מסוכן ו...הופ! ולגבי אסור - היא יודעת מצויין מה אסור ומה מותר ויותר מזה, כאשר לדוגמא היא מתקרבת לארון הדיסקים היא בעצמה עושה עם האצבע נו נו וגם אומרת "נו געת" (שילוב של נו נו ואסור לגעת) ומחייכת, ופותחת! או כשהיא לוקחת תפוחי אדמה מהסלסלה וזורקת לפח (שוב ושוב)? אז מה את אומרת על ילדה כזאת, שהיא כל כך חכמה אבל גם משגעת אותי? מה השלב הבא אחרי אסור? (מלבד הסחת דעת, כי אם אביגיל נאמר רוצה עכשיו לדבר בטלפון של הגדולים אז קשה מאוד להזיז אותה מזה ופעמים רבות סיום ה"דיבור" שלה עם סבתא אומר זריקה בכוח של הטלפון לרצפה)

 

[Shellylove]

הי מאיה

לא הגבת ישירות לתגובה שלי, כך שלא ברור לי מה דעתך עליה, אבל אני מאד חושבת ששימוש אינפלציוני במילה אסור הוא בעייתי. הרי את ה"אסור" צריך לשמור (בעיני לפחות) לדברים שהם באמת אסורים, באמת מסוכנים ולא לכל התנהגות שלא מתאימה לנו. שמעתי מאוסי של תומר מ"הנקה" (דווקא אז במפגש) ביטוי שמאד מצא חן בעיני ואימצתי אותו: "זה לא מקובל" ואפשר גם "זה לא מקובל עליי", זה פתר לי את הדילמה לשימוש חורג במילה אסור (הרי זה לא שאסור ממש לבלגן לאמא את הכביסה, זה פשוט לא מקובל עליה).

 

[maya100]

"לא מקובל עלי" - בהחלט מקובל עלי!

אס קודם כל, אחלה רעיון! זה באמת משפט שמאפשר לומר שאסור בלי לומר אסור.עכשיו אני אצטרך ללמד את אביגיל מה זה אומר... לגבי תשובתך הקודמת, אני מסכימה ברמה העקרונית וגם מנסה ליישם (להתעלם מהתנהגויות לא רצויות כדי שהן יפסקו עקב חוסר תגובה) אבל: 1) זה קשה, בעיקר אחרי ארבע או חמש פעמים של זריקת אוכל (וזו רק דוגמא, זה יכול להיות גם משהו אחר, כמו ללחוץ על הכפתור של ה DVD ולפתוח את הדלת ולזרוק את הדיסק על הרצפה ואני מודה שזה באמת מעניין) ו 2) זה לא תמיד עובד אצל אביגיל ואתן דוגמא: לאביגיל יש הרגל מאוד מוזר של דחיפת אצבע לפה עד החנקות ודמעות. יש לה תקופות שפתאום היא עושה את זה ויש תקופות שבכלל לא. גם אני וגם הגננת (בהוראתי) מתעלמות מהעניין, אפילו שאני רואה שאביגיל ממש מכאיבה לעצמה - היא נהיית אדומה, בוכה ונחנקת (עושה קולות של הקאה) אני לא אומרת כלום ולא כועסת. או לחילופין מסבירה לה בשיא הרוגע שזה לא נעים לה, אז למה את ממשיכה? - זה לא עזר. היא ממשיכה עם זה למרות ההתעלמות. כך שלא תמיד זה עובד לגבי כל הילדים. לגבי הנושא של להרחיק ממנה דברים, כמובן שאני מבינה שהעולם בשבילה הוא כר נרחב לחקירה וסקרנות ומבחינתה הכביסה המקופלת מעניינת בדיוק כמו משחק ההשחלה החדש אבל עדיין, אני רואה אצל חברים (אין מה לעשות, יצר ההשוואה) ילדים שיודעים שמשהו הוא"של אבא" ואסור לגעת. ילדה אחת כשביקרנו אצלה אביגיל הלכה ישר לארון המערכת שלהם ורצתה לפתוח את הדלת והילדה אמרה לא "לא, זה של אבא" (טוב, היא קצת יותר גדולה מאביגיל, אבל לא בהרבה) כך שהילדה הזאת הבינה שהארון זהז הוא מחוץ לתחום עבורה, למרות שהיא מגיעה אליו ויכולה לגעת. היא למדה לכבד את העובדה שלאמא ואבא יש דברים שהם רק שלהם (הרי בהמשך גם אביגיל תרצה שיהיו דברים שהם רק שלה ואנחנו נכבד את זה!) וואו, שוב יצא ארוך...מקווה שלא עייפתי אתכן

על הסבלנות

 

[לאה_מ]

אבל בדיוק ככה היא תלמד.

למשל, כשאנחנו נוסעים לטיול אני מבקשת מכל ילד לבחור צעצוע או שניים שיסעו איתו לטיול. אם מישהו רוצה לבחור פריט ששיך לאחיו או לאחותו, הוא צריך לקבל את רשותם. אם אורי רוצה לקחת את בובות האצבע של שירה, הוא יצטרך לקבל את הסכמתה. אם שירה רוצה לקחת את המכונית של אורי, היא תצטרך לבקש ממנו רשות. בדיוק כך הוא לומד לכבד רכוש של אחרים. אז כשהוא היה ממש קטן, ולא חשבתי שהוא מפנים את העניין, השתדלתי פשוט לא להעמיד אותו בפיתוי. עכשיו, כשאני כבר רואה אצלו הבנה של הרעיון (כמובן, באינטרפרטציה האישית שלו, בינתיים

), אני מרגישה יותר נוח לבקש ממנו לא לקחת דברים ששייכים למישהו אחר.

 

[Shellylove]

אנחנו הרי לא יודעות

באיזו אמצעים ההורים השתמשו כדי שהילדה תפנים את ה"זה של אבא" (בעצם למה שלא תשאלי את ההורים?). למרות שגם אצלנו יש דברים ששלי יודעת שאסור. אני חושבת (בעצם ככה אבא שלה חושב ואני די מסכימה) שזה נבע משתי סיבות עיקריות: 1. שימוש מינימלי במילה "אסור", ממש רק כשזה באמת מבחינתנו אסור. 2. שימוש לא רק ב"זה לא" אלא גם ב"זה כן, יופי!" מגיל מאד מאד צעיר. לגבי דחיפת האצבעות לפה, אני לא יודעת, האם היא באמת יכולה להזיק לעצמה או רק לגרום למצב לא נעים וכואב? ועוד שאלה: כשהיא עושה משהו שהיא יודעת שהוא "אסור" מבחינתך, האם היא תוך כדי עשיה מסתכלת עלייך ובודקת אותך? אם כן, זה סימן שהיא בפירוש מבינה ו"עושה דווקא" ואז צריכים ל"שבוא את המשחק".

 

[maya100]

תשובות

לגבי הילדה השניה - זו הבת של החברה הכי טובה שלי, כך שאני מכירה מצויין גם את הילדה וגם את ההורים ושיטות החינוך. במקרה של ארון הדיסקים פשוט אמרו לה ש"זה של אבא ולא נוגעים" שוב ושוב עד שהיא הפנימה. מאידך, בלי להעליב אותה, היא ילדה הרבה יותר "פרווה" מאביגיל. היא מקסימה וחברותית ונבונה אבל לא תוססת וסקרנית ונועזת כמו אביגיל ולכן אולי היצר שלה לנסות ולבדוק יותר קטן. שנית, לגבי האם אביגיל תוך כדי עשיה מסתכלת עלי ובודקת אותי - התשובה היא לפעמים. אם אני לידה אז כן בד"כ אבל פעמים רבות אני לא שם והיא בכל זאת נוגעת במה שאני לא מרשה (בד"כ אם אני בחדר אחר ופתאום שומעת שקט זה סימן שהיא עושה משהו שאסור...)

 

[vered4]

דעתי, לפי איך שאני קוראת את התשובה

שלך, את בעצם, אולי לא במודע, מאוד נהנית מהבת שלך. אני בטוחה שבצדק, שהיא חמודה ונבונה. אבל אולי את מעבירה לה תחושה שהיא "פלפלית" כזו (לא "פרווה" כמו החברה), שלא ממש נשמעת ובעצם את מרוצה מזה שהיא עצמאית וסקרנית. אז למרות שב"פה" אחד את אומרת שאת לא מסכימה, "בפה" שני את מאשרת את ההתנהגות שלה, והיא קולטת את המסר הכפול. ראיתי משהו דומה אצלנו במשפחה. האמא כל הזמן אומרת על הבת שהיא נינג´ה, וכמה מרץ יש לה, ואיך אי אפשר להגיד לה כלום, והיא מחליטה וכו´. מהצד מאוד ברור שהילדה פשוט עומדת בציפיות של אמא שלה. לדעתי, אם את רוצה להמיד גבולות, הם צריכים להיות חד משמעיים (לא מבחינת הקשיחות, אלא מבחינת הצהרת הכוונות), שיהיה ברור למה את מתכוונת שאת אומרת לא