עונשים

[mom&shaked]

עונשים ../images/Emo4.gif

לפני שהכנסתי את שקד לגן (לפני 5 חודשים) הגעתי לפגישת התרשמות מהגן והגננת שסיפרה לי איך מעבירים את היום בגן ואת "אני מאמין" שלה. באותה פגישה סיפרה לי הגננת שאצלה בגן המילה עונש לא קיימת ועל מנת להמחיש לי את זה היא כמובן אמרה "המילה עין וו נון שין לא נשמעת בגן כי אני לא מאמינה בדרך". אין מה להגיד – התרשמתי לטובה. הגננת המהוללת בכבודה ובעצמה סיפרה לי כשבאתי לאסוף את שקד מהגן ששקד הרביץ, מאוד קשה לי עם זה, בבית הוא לא מרביץ (אין לו אחים ולנו הוא לא מרביץ) בחברת ילדים הוא כן מרביץ ויכול להיות שבגיל הזה קשה לו להתבטא אז הוא מרביץ או שמרביצים לו אז הוא מחזיר.... אני ממש נגד ואני כל הזמן מנסה להסביר לו שאסור להרביץ, זה כואב, הילדים לא ירצו לשחק איתו וכו´ באותה נשימה סיפרה לי הגננת ששקד קטן מידי (שנה + 7 חודשים) ובד"כ ילד שמרביץ לא יוצא לחצר בקיץ או לא יורד לבייסמנט בחורף ונשאר איתה בתוך הגן.... ואני רוצה לשאול : זה לא עין וו נון שין ? אני חושבת שזה עונש ולא סתם עונש אלא עונש טיפשי, ללא שום היגיון ומיותר לחלוטין! מה יוצא מזה שהילד המסכן שהרביץ נשאר איתה בגן ולא יוצא לשחק ? מה הוא עושה איתה בגן בשעה שהילדים האחרים משחקים בחוץ? איזה היגיון מסתתר מאחורי המעשה הזה? ואם היא לא מאמינה בעונשים אז איך היא נותנת עונשים (אז מה אם לא קוראים לזה עונש ?) לא הגבתי למקרה ועכשיו אנחנו בחופש הגדול וחוזרים רק בספטמבר, אבל זה מתרוצץ לי בראש ומאוד מטריד אותי. אתם חושבים שאני מגזימה? מה כדאי לי לעשות?

 

[לאה_מ]

אני ממש לא חושבת שאת מגזימה

אם זה לא עונש, אז אני לא יודעת מה כן. אני עד כה לא נתקלתי בגנים שאין בהם שום אמצעי "ענישה". באלה שאני מכירה מדובר ב"כסא מחשבה", וראיתי שהגננת משתמשת בו רק במקרים שהיא מרגישה שיש פעולות חוזרות ונשנות של ילד שקשה לה לשרש למרות ההסברים. הרחקה של ילד מכל הפעולות של הגן באופן בוטה כפי שאת מתארת, ולפרקי זמן מתמשכים, נראה לי לא רק עונש שאינו קשור כלל למעשה, אלא גם עונש שאינו תורם לפיתוח הכישורים החברתיים של הילד, שכל חטאו הוא שהמיומנויות החברתיות שלו לוקות בחסר (כלומר, מרביץ או נושך או כיוצ"ב). לכן זה נראה לי דבר מאד לא הגיוני לעשות. מצד שני, להעיר לגננת זה עניין עדין מאד - את לא רוצה שהיא תחשוב שאת מנסה ללמד אותה איך לעשות את העבודה שלה. אני בכל זאת חושבת, שאת צריכה לדבר איתה, אולי להבהיר את הנושא - אולי להציע לה שתשתמש בזמן ה"אישי" שיש לה עם הילד שנותר עמה בגן על מנת לשוחח איתו על הנושא, ולאחר השיחה הילד יוכל להצטרף אל יתר הילדים להמשך הפעילות. כך אולי יהיה ערך להשארתו של הילד מאחור.

 

[חוה 1]

שמעתי כבר על הרבה גננות שמתעלמות

מהמילה עונש. אפשר להגדיר את זה איך שרוצים אבל ילד שמכה צריך פסק זמן,או עונש איך שתקראי לזה. אני חושבת שאם ילד מכה צריך בהחלט לנקוט באמצעי כלשהו , החל מהסבר ברור וחד משמעי "אסור להרביץ" וגם פסק זמן שבו הילד יושב מספר דקות (לילד קטן זה הרבה זמן)ליד הגננת ולא יוצא לחצר. כמובן שלא שעתיים כי זה המון זמן. מלבד זאת הרבה פעמים נתקלתי באנשים שיש פער גדול מאד בין מה שהם אומרים לבין מה שהם עושים.

 

[רותי&ע]

זה כל כך נורמלי להרביץ בגיל הזה

אני חושבת שרובם עוברים את השלב הזה. הילד שלי גם התחיל להרביץ לפני כחודשיים (הוא בן שנתיים). הוא עוד לא ממש מדבר וזו הדרך שלו להתבטא. המטפלות אומרות שאסור ושליד השני כואב ומרחיקות אותו מהילד השני. אם זה לא עוזר אז המטפלת מושיבה אותו לידה להרגע. המונח הוא להרגע ולא כעונש כי הוא רע. אני מסכימה עם הגישה הזו. לפני כמה ימים המטפלת מספרת לי בצחוק שהוא נתן מכה לילד ומייד רץ והתישב לידה להרגע. אני חושבת שהגישה הזו לא מדכאת את הילד מצד אחד ומונעת פגיעה בילדים אחרים מצד שני. אבל הגישה של הגננת שלך נשמעת לי קיצונית כי בגיל הזה לוקח זמן עד שהוא באמת מבין את משמעות מעשיו והעונש לא עוזר אלא להפך-פוגע בילד.

 

[zimes]

חשבת למה בנך הכה ורץ לגגנת?

 

[רותי&ע]

זה ברור לי למה

זו התניה. לא מעבר לזה. הוא יודע שאחרי א´ בא ב´. הוא לא מבין את משמעות המכות. קראתי שבגיל הזה הם כמעט לא מסוגלים לחוש אמפטיה כי הם מרכז העולם מבחינתם. הכל סובב סביבם וקשה להם להרגיש את הכאב של האחר. עם הזמן זה יבוא. לכן אין משמעות לענישה אלא להפרדת כוחות. הוא יושב דקות ספורות וממשיך בעיסוקיו. זה לא נקרא עונש והמטפלות לא מציגות את זה בפניו כעונש על מעשה רע.

 

[rivkaX4]

O-nesh....

I guess it´s a matter of semantics... no seriously. I know of some places (ganim) which use punishments but don´t call them in such a word. In our kids´ gan, there´s a chair near the ganenet´s and it has a picture of and angry dwarf (gamad), and next ot it there´s a second chair with the same dwarf, but smiling. When a child does something "bad", he is sent to the angry chair, and he sits there untill he calms down and THEN moves HIMSELF to the smiling dwarf chair. This is HIS sign that he is ready to play "nicely" If this is a punishment? I guess it´s a "mild" one. They give the child the right to decide and it can take 1 minute...but it´s kind of a comitement from the child´s side "here-I´m ok now" and he can not repeat this bad-behaviour for sometime . r/

 

[rivkaX4]

And how could I forget...

Noa-you can erase tihs one...but: Nadavi was WAY out of line last Friday, and Rami was REALLY mad, so he sent him to his room. 2 seconds later we heard the chairs being dragged. I went to the kids´ room and saw Nadavi sitting on a chair at the entrence. I asked him what he wasdoing and he said "mad es" (gamad koes)...so I put another chair and told him "when you feel that you´re ok-you can move to the happy gamad"..... r/

 

[יונת ש.]

להיות עם הגננת זה לאו דווקא עונש

אני לא יודעת איך זה באמת קורה בגן שלכם, אבל אני מכירה גנים (של ילדים יותר גדולים) שבהם היו עושים משהו דומה שבכלל לא היה עונש: כשילד היה חוזר ומציק שוב ושוב, כאילו הוא פשוט מחפש לריב, אחת הגננות לוקחת אותו לעזור לה במה שהיא עושה. ככה האנרגיה שלו מופנה לאפיקים חיוביים, והוא מקבל הרבה תשומת לב. אני לא יודעת אם זה דומה למה שקרה בגן של הבן שלך, אבל לדעתי זה לא עונש אלא דווקא מעין "פרס" - לתת לילד את מה שהוא באמת רוצה (תשומת לב) בלי לפגוע בילדים אחרים.

 

[נעה גל]

זה נכון כשמדובר על רבע שעה ולא

על הרחקה מכוונת מפעילות שלוקחת הרבה יותר זמן.

 

[נעה גל]

אני לא חושבת שאת מגזימה, להפך.

וגננות, לדעתי, לא צריכות להשתמש בכלל בפונקציה הזו "עונש". עמדה אפשר להעביר גם בשיחה, ממשפט קצר, מגע וטון דיבור. לשלוח ילד הצידה, למנוע ממנו לצאת לפעילות עם שאר הילדים או לשבת על כסא מחשבה - כל אלה עונשים שהאפקטיביות שלהם, אם בכלל קיימת, מוטלת בספק. עונש מסוג זה הוא הדרך הקלה ביותר של הגננת להתמודד עם המצב. במקום לנסות ולחפש דרך לפתור את הבעיה בין שני הניצים, הגננת בוחרת בפתרון הקל והאלים הזה. בגילאים כאלה, וגם מאוחרים יותר ילדים לא מקשרים בין העונש הזה לבין מה שהם עשו. שלא לדבר על כך שגננת מגיעה בדר"כ לזירת האירוע אחרי שהוא התרחש או במהלכו, והיא נוקטת עמדה ובוחרת צד (ועל פי זה גם מענישה) - ולא תמיד היא בוחרת "בצד הנכון" משום שהיא לא ראתה את הסיטואציה מתחילתה. בעיני זו דרך לא נכונה לפתור בעיות, וכמו שאני לא משתמשת בדרך הזו בבית, אני גם מצפה שלא יתשמשו בה בגן. מצד שני - אין גן שלא משתמשים בדרך כזו. כשאורן היתה בקיבוץ, בשנה האחרונה, זה היה הגן היחידי שראיתי שאין דבר כזה באמת "עונש". ילדים שרבו הלכו ביחד עם מטפלת(אחרי שיחה והסבר קצר) לחדר משחקים שהיו בו הרבה כריות ומתקני ג´ימבורי להוצאת שאר האנרגיה. בדרך כלל הם יצאו מהפינה הזו שהם חברים טובים ומתגלגלים מצחוק.

 

[דסי אשר]

היה דיון מאד מעניין ורחב(ארוך)

על המושג עונש, מה אנחנו חושבים על תגובת הגננות , מה אנחנו יכולים לעשות , ונכון, לא הרבה. בשביל זה, וכאן אני כמובן צינית, הגננות הן בעלות תעודה ונמצאות בפיקוח. אני חושבת שזה לא מקרה - הדוגמא שנעה הביאה מהגן בקיבוצי- משום ששם משקיעים בליווי מקצועי, בישיבות צוות, בדיונים על בעיות התמודות עם דילמות מקצועיות. נכון, שילד שמפזר מכות לכל העולם סביבו, גם ללא סיבה נראית לעין, לא יוכל כל רגע ללכת לחדר הג´ימבורי עם הילד השני. אבל זהו נסיון ופתרון למצבים יותר רגילים. במקרה שילד מכה על ימין ועל שמאל, ללא סיבה נראית לעין, גם בצוות הקיבוצי ינסו להבין מה הילד מספר לנו, והאם נתן לעשות משהו יעיל במסגרת החינוכית, או צריך גם מעורבות והתערבות במסגרת אחרת בה נמצא הילד. כתבתי כאן הרבה על נושא מיומנויות חברתיות, והבאתי "לחיוב" את א. -ילד שני במשפחה, ו"לשלילה" את ע., ילד בכור במשפחה, שאחת מבין הגולשות העירה, ובצדק, שהוא מאד מקנא באחיו הקטן, ואני תיקנתי והוספתי לדבריה, שמשום שאחיו הקטן הגיע הביתה כשע. היה קטן מאד בעצמו, הרי שנשאר "תקוע", ללא יכולת לפתח המיומנויות החברתיות, משום העומס הרגשי של הקנאה והתמודדות סביבתו הקרובה ביותר עם מצב זה. והרי המעקב- הדיווח, כמו שכותבים ב"שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות": מזה 3 שבועות, ע. משחק עם כל הילדים, אינו יותר "סוליסט", מגיב טוב לתגובות שלי, ורק היום, כאשר חטף פאזל לשתי ילדות ששיחקו בו, והן כמובן כעסו, אחת מהן בכתה,ספרה לי בתרעומת מה קרה, והיה ברור שע. עשה זאת מחוסר מיומנות חברתית -הוא רצה בעצם לשחק כמוהן, אתן בפאזל, אך הוא לא ידע איך להכנס (רק במסגרת אינטימית אפשר כל כך הרבה לראות, כמו במשפחה),ואז הגבתי: ע., נכון שרצית גם לשחק בפאזל עם יס. ויו. ? זה היה מדהים, הוא מיד אמר שכן, והם מיד התישבו שלושתם לשחק בפאזל, כאשר ע. מזהה שיס. שולטת הכי טוב, מיומנת היטב בפאזלים. כאשר התקשה ביקש את עזרתה. ביום שהחל השינוי אצל ע. הוא אמר לי, כאשר השכבתי אותו לישון "כל הילדים חברים שלי" וחיוך רך ורגוע על פניו. בהחלט חל אצלו שינוי עצום, אני מקווה שהזמן הקצר שנותר לנו עד יציאתי לחופשה, יצליח להפנים כמה שיותר, לקראת המעבר לגן חדש, עם הידיעה שעשויה להיות נסיגה טבעית משום המעבר, ומשום שלא הספיק הרבה להתאמן בדפוס החדש. לעומתו, א., החביב, המיומן כל כך חברתית, היודע לשחק יחד, היודע לבקש ולקבל סירוב, הפך לאחרונה ל"מכה על ימין ועל שמאל", את כל הסביבה, לא מכות חזקות מאד, לא מורגש "כעס אדיר בעצמותיו". אמו הנפלאה העלתה בפני שתי השערות (התופעה הופיעה בבית במקביל),- הילד קפץ מבחינה התפתחותית, וכמו מתבגר שאינו יודע מה לעשות עם איבריו הגדולים, הוא אינו יודע בדיוק מה לעשות עם כוחו שהתחזק (נפשית בעיקר). הסיבה השניה, לא פחות משמעותית: כל ילדי המשפחתון והוריהם קיבלו לצפיה חד פעמית קלטת ווידאו שצולמה במשפחתון ע"י סטודנטית שצפתה במשפחתון לצורך עבודה בחוג לפסיכולוגיה על התנהגות "מיננית" של תינוקות ופעוטות. א. צפה בקלטת עם אחיו והוריו, ופרץ בבכי, בקש אותי, כל שישי שבת בקש ללכת אלי, כל בקר שואל מתי הולכים אלי, ומסרב להכנס לגן שבו שוהה אחיו, ואליו יעבור בספטמבר. המתוק הזה, כנראה מבין ומרגיש את הפרידה הקרובה (עליה מדברים במושגים של מי ילך לאיזה גן), והוא מגיב לרגשות קשים אלה בהתנהגות אלימה. הסיכום עם אמו, שגם היא מאד מבינה כאם וכבעלת מקצוע(פקידת סעד לחוק נוער), שעלי להפסיק גילויי האלימות באופן חד משמעי, ופשוט לעשות HOLDING לילד, עד שירגע. בהזדמנות זו אני גם מדברת אתו על זה שהוא גדול והולך לגן של גדולים, אבל גם רוצה להשאר איתי. הוא נשאר צמוד אלי לפעמים, מרצונו, כחצי שעה (הוא איתי מגיל חצי שנה, כיום כבן שנתיים וחצי). כמובן שכל הידים שומעם את מה שאני אומרת לו, אבל בוחרים לא להגיב( אלי עדיין לא נמצאים במקום הרגשי שהוא נמצא). עבודה כזו נתנת להעשות, לפי דעתי, רק במסגרות קטנות,כמו במשפחות.מסגרות המקפידות, אכן על טיפול איכותי. תודה דסי

 

[mom&shaked]

לצערי הרב אני במיעוט ../images/Emo10.gif

לאחר מחשבות רבות וקריאת התגובות שלכן החלטתי לפעול ויזמתי שיחה עם שלוש אמהות מהגן (כל אחת בניפרד) בנושא דרך הענישה של הגננת ל"ילד מרביץ". לצערי הרב

הן לא חושבות כמוני (וכמו רובכן) מבחינתן "ילד מרביץ" צריך להענש (הן מענישות גם בבית לדוגמא תלכי לחדר עד שתרגעי ותבואי לבקש סליחה). כולן יודעות על הדרך של הגננת, להשאיר "ילד מרביץ" איתה בגן במקום שיצא לחצר לשחק עם שאר הילדים, והדרך מקובלת עליהן ונראת להן בהחלט. לצערי הרב עכשיו אני מרגישה כי לא אצליח לשנות דבר ... במידה והיה לי גב מהאמהות הייתי יוזמת שיחה עם הגננת. עכשיו כשגיליתי שאני בעמדת מיעוט נשאר לי רק להמשיך עם החינוך שאני מאמינה בו בבית וביום בו הגננת תודיע לי ששקד נשאר איתה בגן כי הוא הרביץ, פשוט לא להסכים שזה יחזור על עצמו ולהסביר לה שאני לא מאמינה בצורת הענישה הזאת.

 

[חנה בית הלחמי]

נשארה לך גם ברירה נוספת וחשובה

להגיע להסכמה עם הגננת לגבי אופן ההתייחסות לשקד. יש גבולות שאת כאמא יכולה ומותר לך להציב לכל מי שנוגע ונוגעת בחינוך ילדייך ללא קשר למה ש"מקובל" או חושבים הורים אחרים, בעיקר בנושאים שמייחדים אותך ו/או את הילד כאינדבידואל ובמגבלה של אי הפרעה למהלך יום תקין בגן. לגבי המגבלה האחרונה ניתן להתייעץ עם הגננת, לתת לה מרווח לפתרונות ולהתפשר על פתרונות שאינם נוגדים את תפיסתך גם אם הם לא אופטימליים. להוריד את הראש בגן זה דפוס שלדעתי לפחות ימשיך לבי"ס ויהווה בעיה לילד ולך כאחד. חנה

 

[חנה בית הלחמי]

המילה עונש מכניסה אותי אישית

לויברציות קשות. אולי כי אני בת של אבא אלים ובנוסף נושאת כמה זכרונות ילדות מאמצע שנות השישים של עמידה ארוכה על הגב לילדים והפנים לקיר בזמן ריכוז כי "פיטפטתי" ושל המורה דבורה ציזזלר בבי"ס אורה ברמת גן תופסת אותי בחולצה ובאוזן, מעיפה אותי מהכתה וזורקת אחרי את התיק (מאותה סיבה - אהבתי לנהל שיחות אישיות בשעורים...). פסק זמן, ללכת לחדר להרגע או לחלופין כמו שקרה השנה בגן של עומר - הפרדה (שני ילדים רבים - אחד נשאר עם העוזרת לגננת בגן ושני יוצא לחצר) נראים לי בסדר. נראה לי גם חשוב להביע כעס כלפי ילד כשכועסים ואי שביעות רצון והבחנה מאוד אסרטיבית בין טוב ורע ובין מותר ואסור ולמנוע דברים שהם רלוונטיים באופן ישיר לנושא עליו כועסים וכולי - אבל "עונש"...? היה לנו אינסידנט השנה שעומר בא ואמר שריקי הגננת קראה לו חוצפן מילה מלקסיקון העונשים... הגבתי מייד ובאדיבות וזה לא חזר על עצמו. הבהרתי גם לעומר שכדי להיות "חוצפן" צריך לקרות מצב בו היא "טובה" ו"חשובה" ממנו ובפועל היא מנהלת את העניינים אבל לא טובה ממנו ערכית. הוא ילד נבון והבין את זה - אני מקווה לפחות

אל תתנו "להעניש" לכן את הילדים - אם לגננת יש בעייה אמיתית וחריגה שלא ניתן להתמודד איתה בהדברות והבעת רגשות וגישור - שתתקשר לאמא. חנה

 

[חנה בית הלחמי]

דסי, את מוזמנת להעלות פה את

מה ששאלת אותי במייל - אלו מפגשים עם מערכת החינוך שקרו מבחינתי בשנים 1967-1971 ומהווים בסיס לא רע לתשתית החשיבה החינוכית שלי כאם ולהתייחסות שלי למערכת החינוך של המאה ה- 21 כך שבדיעבד - גם מהעז הזה יצא מתוק....לפחות עבור עומר ואחותו שבדרך

חנה

 

[דסי אשר]

אוקי, אבל תעצרו אם תחשבו

שזה לא לפורום. חנה הזכירה בדיון את המורה דבורה מבית ספר אורה בעיר בה אני גרה, והסתבר, שלצערנו יש כאן סגירת מעגל דו משמעית לגבי אותה מורה. אני הזכרתי את אותה מורה בדיוק, בלי לציין את שמה, בדיון שנערך כאן לפני יומיים בהקשר לתפקיד ההורה כמורה. אותה מורה היא שחייבה אותי כאם ללמד את ביתי לקרוא. היו דברים מאד קשים עם מורה זו, מעבר לתוכן מצומצם זה עליו כתבתי, ואנחנו כהורים נאבקנו, עדיין נאיביים, להוצאתה ממערכת החינוך. בתום המאבק, הודיעו לנו שבסוף השנה תוצא לפנסיה מוקדמת. לי היתה זו חוויה לא נעימה כאם המלווה את בתה בשלב כל כך חשוב וראשוני במערכת המיועדת לעורר בך רצון ללמוד ולדעת. חנה חוותה זאת כילדה, ובמייל היא כתבה לי חוויות לא נעימות, מאד לא חיוביות לדימוי העצמי שלה כילדה. לבני היה מזל, בכתה כל כך חשובה -כתה א. בתי גם חוותה "טירונות בתנאי בית" בכתות ז+ח. מזל שהיתה לה משפחה כל כך תומכת. נדמה לי שגם על כך כתבתי. המורה, שהייתה אז סגנית מנהל בית הספר (בית ספר אחר), נחשבה ונקראה על ידי המורים :"שטן". ועם מורה כזו היתה בתי צריכה להתמודד. פלא שהיו לה כאבי בטן כל בוקר? אז מה קורה היום במערכת החינוך, יותר טוב? דסי

 

[חנה בית הלחמי]

דסי - תודה שהעלית את הנושא ואני

הייתי כן רוצה (ומאוד) לקשר את זה לתכני הפורום ואלינו כהוים ומחנכים, אמהות ומחנכות. הרבה מהשיחות שלנו כאן הן נגזרת מחוויות הילדות שלנו כמושאים של חינוך - הורי או במסגרות החינוך שהיינו בהן. יש "שוברי מעגל" ויש "ממשיכי מסורת" ותלוי מה המעגל או המסורת - יש בזה טוב ורע ובהחלט מקום להתבוננות פנימה כהורים וחידוד המודעויות. בהקשר להודעתה של דסי במקום אחר לעומת הזדהות מול הכלה של רגשות ילדים, הרי זפה צריכה להתקיים הזדהות מתוך מרבץ החוויות שלנו שתביא לערנות להתייחסות מערכת החינוך לילדים, כבר מגיל הגן. דבורה ציזלר והמנהל שמעליה - דב עדין - מככבים עדיים בסיוטי הילדות שלי.שני אנשים שמן הסתם היו אולי גורפים היום כותרות בצילומי תקריב בדרכם לבית המשפט למשפטם על אביוז כלפי ילדים. שניהם קבלו הערכה עמוקנ וארוכנ בשנים של מערכת החינוך בישראל. בואו ניקח כל "ערך" שקיבלתי מהם ונראה איך זה משליך עלינו כהורים: 1. אלימות: כפי שתארתי, ילדים שהפריעו לה היו נזרקים פיזית מן הכתה בתלישת אוזן ובגד (תרתי משמע) והשלכת התיק שלהם אחרים למסדרון. המנהל היה "קוטף" את הילדים המושפלים וההמומים והבוכיים הללו מהמסדרון שגוער בהם בחדרו או כבר במסדרון בקול עמוק, חזק ואימתני. כולל איומים. אני היום כאם ערה מאוד לביטויי אלימות אפילו עקיפים ומוסווים במערכת החינוך וע"י מבוגרים בכלל ומאוד אסקטיבית ומהירה בהתייחסות אליהם. 2. שמירה על בטחון הילדים: כבר בכיתה א´ הייתי "בורחת" מבית הספר לאחר ש"הושלכתי" מהכתה, מעלבון ומרד. מדובר ב"בריחה" למטפלת הצהריים שלי שהתגוררה מרחק חצי ק"מ בערך, שבמהלכם היה עלי לעבור לבד את הכביש ברחובות אורה, ביאליר וכופר הישוב ברמת גן בתקופה שביאליק היה דו סיטרי ולא היו רמזורים. למי שמכירה. למי שלא - תחשבו על דיזינגוף בשיא התנועה בלי רמזורים. שלא לדבר על שאר הסכנות. אני היום כאם שומרת על ענייני בטיחות עד קוצו של יוד ומאוד מקפידה עליהם בגן - אני זו שמתריעה גם על כל תקלה או מפגע ועוקבת עד תיקונם. 3. השפלת ילדים ודריכה על הערך העצמי שלהם: קללות ונאצות בסגנון של "טיפש/ה", עצלנ/ית" וכדומה לא היו נדירים בכיתה. אני סיימתי את ארבע שנותי כתלמידתה של המורה דבורה בטוחה לחלוטין שאני "עצלנית" ו"פטפטנית" ושאלו תכונות שהן "הטבע שלי" והמשכתי ככה את ימי בית הספר בדימוי עצמי נמוך. כאם אני מקפידה שהתייחסות שלילית תהייה למעשה של הילד ולא לילד עצמו, וגם זה במשורה - בדרך כלל מעדיפה לתת מידע שיוביל את הילד למסקנותיו הנכונות, להנחות אותו, לפנות לאינטלקו שלו ולהבנה ולבנות את הדימוי העצמי שלו על סמך מידע והתבוננות והכרת הכללים החברתיים וידע לא מצונזר לגביהם. הילד כאדם מקבל את מיטב החיזוקים. ההתייחסות שלי לנקודה זו אפילו מוקצנת מעט, מה שאני מעדיפה על ההפך.... 4. ההורים - נקראו לשמוע עד כמה אני מה שאני לעיתים תכופות (לא רק הורי - כ-ו-ל-ם) ועל כל שטות, לא נסגרו בעיות עם ומול התלמידים. זה היה עוד מסמר בארון הדימוי העצמי וההשפלה של התלמידים גם משום שבאותה תקופה יצאו הורים מתוך הנחה ש"המורה יודעת הכי טוב". השיחות עם ההורים נעשו שלא בנוכחותינו והיוו תוספת לתחושת האיום, הטרור והפחד המנופחת של הילדים מעמדת ה"גובה מטר" שלהם מול המבוגרים האימתנים. אני כאם מאמינה ראשית ולפני הכל לבן שלי, מגבה אותו, מנתחת איתו ארועים בעייתיים ומבהירה למחנכותיו שזו עמדתי בכל סוגיה. לילד ברור שהמבוגרים הם בני אדם כמוהו עם תפקידי חינוך והנחיה היררכיים אבל ללא זכות להעליב את גרעין האדם שבו. וברור לו שהוא אחראי ומעורב בבעיות שלו. זה רק קצה המזלג של הדוגמאות, אבל ממחישות את מה שרציתי לומר. מערכת החינוך לא השתנתה משמעותית לטעמי לא בגלל קיום או אי קיום מורים כאלו אלא בגלל יכולת הזיהוי והאכיפה ושיקול הדעת הרעועים שלה עד עצם היום הזה. רק לפני כשנתיים הייתי מעורבת (מה מעורבת - הובלתי) את תהליך "הפרשתו" של מנהל אשכול גנים של ויצ"ו ממקום עבודתו מסיבות לא מאוד שונות. זה היה בתחילת שנת 2000, המורה דבורה ואותו מנה לימדו אותי ב- 1967. המקום לשינוי מתחיל בנו ההורים, לצערי המדינה לא מתקצבת ומאפשרת שינוי רציני ומהיר בתחומים אלו. אנחנו "לקוחות המערכת" שמצביעים בקולינו וברגליים ויוצרים את קבוצת ההשפעה על המערכת. והחשוב ביותר - על הילדים. בדיעבד - בהפוך על הפוך - רבים מאיתנו יכולות ויכולים להודות למערכת החינוך של ילדותינו שעשתה אותנו הורים טובים יותר... נועה - אם תרשי לי - יש לי תמונה רלוונטית מ- 1968 להעלות כאן. חנה

 

[חוה 1]

את יודעת , שמעתי כבר הרבה אנשים

בוגרים שמספרים סיפורים דומים לשלך. גם בעלי סיפר לי ספורים דומים על מורה בבית הספר שהוא למד בו שהיתה מעליבה ופוגעת בילדים. מענין אותי לדעת היכן היו ההורים בכל הסיפור הזה? מדוע הם לא הגנו על הילדים. יש לי הרגשה שהילדים פשוט לא ספרו להם מכל סיבה שהיא. זה מאד מפחיד כי בעצם הילדים שלנו יכולים לעבור בדיוק את אותם הדברים ולא לספר.

 

[חנה בית הלחמי]

ותופעה יותר מעניינת...

הייתי הבוקר אצל אמא שלי, שהיא אמא חמה ותומכת ונפלאה. הראתי לה את התכתובת הזו. התגובה שלה היתה ש"אבל היא היתה מורה מצויינת והילדים מאוד אהבו אותה" ו"את דיברת עליה הרבה". אמא שלי ידעה על כל ארוע (תמיד אמרתי הכל בכל פורום - זה לא התחיל מהאינטרנט

) וידעה מהמטפלת שאני "בורחת" מבי"ס כי המורה בעליבה אותי. נראה לי שהיה בקונטקסט החינוכי אז משהו שראה בזה עניין לגיטימי והאשם נפל תמיד על הילדים. זה עוד דבר שאני מאוד נזהרת ממנו היום כאם - הילד יכול להיות גורם לתופעה בעייתית ואז אנחנו מנתחים אותו ומפיקים לקחים, אבל הוא לא "אשם" בה. וילד שמדבר על מישהו - צריך להקשיב טוב טוב אם אכן זה דיבור מתוך אהבה.... חנה