אני מקבלת את שני הצדדים- התאורטי וה
והמעשי. מצד התאוריה- הבנה של המניעים ובניסיון למצוא דרך לפתור קונפיקטים בדרך בונה. לא להגיב מיד מהבטן, לקחת נשימה, לחשוב. כאן לדוגמא עדיף אפילו בעיני לא לנסות לחבק אלא לנסות להתרחק ולהרגע- (חיבוק ועצבים לא הולכים אצלי יחד). לגבי החלק המעשי- אני מקבלת את הטענה שאין אפשרות לגדל ילד ללא כפיה ברמה מסויימת ובמקרים מסוימים- למרות שכפייה זו נחשבת אלימות בהגדרה של ליליה- לא לעשות דברים בניגוד לרצון הילד. אני חושבת שהחלק הזה בא מתוך הניסיון ההורי, לא תמיד אפשר לשכנע את הילד בזכות אותו ניסיון, ולפעמים יש כפייה. אני טוענת שבמהלך חיינו המשותפים עם הילד- הוא מפעיל עלינו כוח רב, לא מתוך כוונה רעה אלא כי הוא מנסה את הכוחות שלו. ולמה אני מתכוונת- הילד צועק, מכה, שובר דברים- זה המקום להראות לו גבול ברור, ואת זה אפשר להראות גם בדרך קצת יותר קשוחה, לא מכות, אבל כן בכפייה. ולמה אני קוראת כפייה?- כי המשפט את זה אני לא מרשה בשום אופן- אי אפשר לפרש בדרך אחרת מאשר כפייה. אז נכון שיש הורים שבגלל משנתם החינוכית, בהרבה מקרים יעדיפו את הגישה הרכה, ואת ניסיונות השכנוע האין סופיים, במקום "לחתוך" ולהביע עמדה לא מתפשרת (כשהיא כמובן לא מתפשרת, כמו בתגובה להתנהגות אלימה). הטענה שלי היא, שבכלל לא בטוח שהגישה הרכה יותר טובה לילד. בגלל שהיא לא מספיק חד משמעית.