עומס רגשי

hodayoyo

New member
עומס רגשי

אני בשירות לאומי בגן של ילדים אוטיסטים ואצלנו בגן יש לכל ילד קלסר לימודים אישי שלפי התוכניות בו מלמדים אותו דברים, כמו אברי גוף, זיהוי ושיום פעולות, משחק באופן עצמאי וכד' וכל פעם הגננת או המנחה האחראית על הילד מקדמת אותו בתוכניות לפי הרישום של התרפיסטיות. אז דבר ראשון, ביום רביעי בישיבת צוות של הילדה שלי, הגננת הודיעה שמאחר והיא לא מצליחה להגיע לקלסר של הילדה ולקדם אותה בתוכניות מספיק מהר ובנתיים היא יודעת דברים והם לא מתקדמים, אז היא משתפת אותי באחריות הזאת והיא תדריך אותי איך ומתי אפשר לקדם את הילדה בתוכניות וכך אני אוכל להזיז דברים מהר (כי אני עובדת איתה הרבה) ונשיג התקדמות טובה יותר. זאת אחריות מיוחדת, כי לא נותנים לנו לכתוב שום דבר בקלסרים של הילדים, זה תחום של הגננות והמנחות בלבד ופתאום הכניסו אותי לזה וזאת מן "העלאת דרגה" שכזו, סומכים עלי ונותנים לי אחריות. בחרו בי מבין עוד 3 תרפיסטיות שעובדות עם הילדה. דבר שני, אתמול הגננת השניה נכנסה לצפות בי עובדת עם אחד הילדים שלי, כדי לראות איפה הוא בתוכניות ואילו מטרות הושגו מהתל"א (תוכנית לימודים אישית) שלו והיא לא הפסיקה לשבח אותי ולהחמיא לי על כמה שהילד מתפקד מדהים כשהוא איתי ואיזה קשר מיוחד יצרתי איתו ובכלל כמה אני מעולה או משהו. אז מה הבעיה עם זה? הבעיה היא שלפני כחודש הם לקחו אותי לשיחה והודיעו לי שהם לא מעוניינים בשירותי בשנה הבאה ו"לטובתי" עדיף שאני אעבור מקום כי עמוס לי מדי או משהו. גם בשיחה הזאת הם אמרו לי שאני עובדת מעולה עם הילדים והם מרגישים שאפשר לסמוך עלי ולדעת שהילדים מקבלים את הטיפול שלהם כמו שצריך ושיש לי קשר מיוחד איתם וגם שקבוצת היצירה שאני אחראית עליה ומעבירה אותה מצויינת, אבל בזמני הביניים, בחצר ובזמן החופשי (שיש מעט מאוד כזה) אני לא מתפקדת כמו שהם מצפים ממני לתפקד. כבר השלמתי עם העובדה שהעיפו אותי ותכלס הם פתרו לי את הבעיה של האם להישאר עוד שנה או למצוא מקום אחר, אבל המחשבה על זה שלא רוצים אותי... תמיד אני מגיעה איכשהו למצב שבו לא רוצים אותי ולדחייה הזאת וזה כל כך קשה כל פעם לקבל את הדחייה הזאת מחדש וללכת ולנסות שוב במקום אחר עד שגם שם לא ירצו אותי. הם הודיעו לי על זה 4 וחצי חודשים לפני סוף השירות שלי שם, אז עברתי שם כבר חודש בידיעה שלא רוצים אותי ונשארו עוד 3 וחצי חודשים שבהם כל מה שבא לי לעשות זה לזרוק הכל וללכת. אני ממשיכה לעבוד עם הילדים שלי כמו שעבדתי עד עכשיו, כי הם מדהימים ומגיע להם הכי טוב שבעולם, אבל כל מה שמסביב... ברביעי ואתמול, אחרי המחמאות מהגננות, כל מה שהתחשק לי לעשות זה לתקוע להן בפרצוף את העובדה שהן החליטו להעיף אותי, על אף העובדה שהן חושבות שאני תרפיסטית מעולה ואולי גם לפגוע בהן, אפילו טיפה. להעמיד אותן במקום איכשהו וכמובן שאני לא עושה את זה, פשוט כי אני פחדנית ולא מסוגלת לעמוד על שלי בשום מצב. לעזאזל, אם אני כל כך מעולה, למה אתם לא רוצים אותי?! ככה זה כל פעם עכשיו. כל מחמאה, במקום לעודד אותי רק מורידה אותי יותר נמוך. בסך הכל אני מתמודדת יפה וכולם כל הזמן מיידעים אותי על כמה הם גאים בי שאני מתמודדת כל כך יפה, אבל באמת שכל מה שמתחשק לי זה לזרוק הכל וללכת משם. [זה בעיקר שיתוף ופריקה של רגשות, אבל יהיה נחמד אם יהיה לכם משהו לומר]
 

lollapalooza

New member
אולי את לא רואה את זה נכון.

אולי הן מרגישות שלמרות שאת טובה עם הילדים, לך זה לא עושה טוב? אולי הן חושבות שזה יהיה לך לחוץ ועמוס מדי להתמודד עם זה עוד שנה? סך הכל הן מן הסתם במקצוע יותר שנים ממך והן יודעות לזהות תגובות של אנשים וצורת התנהגות עם הילדים, למרות שאת מצליחה איתם. ולדעתי את צריכה להסתכל על זה מהצד הטוב- פטרו אותך מהדילמה, שחררו אותך מהנטל. ובשלב הזה, כן. זה נטל. אני מוצאת שהרבה פעמים אנשים שצריכים לדאוג לעצמם, כאילו מעבירים את זה למישהו אחר, ומטפלים במישהו אחר במקום בעצמם. אולי הגיע הזמן לדאוג קצת לעצמך? לפני כמה ימים אמרת שהגיע הזמן ושאולי תקדישי זמן לעצמך ותמצאי לך איזה שירות של "ראש קטן" (ואני מאמינה גדולה בזה שתפקיד הוא לא ראש קטן, בן אדם הוא ראש קטן, ואת לגמרי יכולה להצליח גם בתפקיד שלא דורש להציל את העולם) וזה לגמרי- לגמרי דבר טוב ומוצלח, אם תנצלי אותו כמו שצריך. כן, ההרגשה שלא רוצים אותך היא איומה, אני יודעת. אבל את מבחינתך יודעת שאת נותנת את המקסימום (ובינינו, גם הרבה מעבר לזה, כי נותנים לך שם סמכויות שהן מעל ומעבר לתפקיד של בת שירות לאומי), וזה מה שחשוב, בסופו של דבר. אני כן חושבת שאם הן משבחות כל כך את העבודה שלך עם הילדים, הן לא רוצות שתישארי לטובתך. ואני באמת חושבת שכל דבר שקורה, קורה לטובה. תסתכלי על זה ככה ותראי על מה אני מדברת
.
 

hodayoyo

New member
ממש לטובתי.

כל השנה הזאת אני עובדת 9 או 9 וחצי שעות ביום בלי דקה הפסקה (רק לאחרונה נותנים לנו קצת, כי אחת הבנות דרשה את זה אחרי שהיא כמעט הרגה את עצמה בעומס), לא מעניין אותם אם אני חולה או קשה לי לתפקד מאיזושהי סיבה שלא תהיה, על שלושת ימי המחלה שלקחתי חקרו אותי אם יש לי חום ולמה אני לא באה, מבחינתם אני צריכה לתפקד 100% באופן קבוע ולא מתחשבים בנו בכלל, אז פתאום זה לטובתי? את יודעת שהשיחה ההיא נמשכה כמעט שעה, יצאתי ממנה, נתנו לי משהו כמו חצי שעה הפסקה להרגע וישר משם הכניסו אותי לחדר עם ילד ללמידה? כולי בוכה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי ובמקום להתחשב בי ולשאול אם אני בכלל מסוגלת לזה, הם זרקו אותי חזרה פנימה והמשיכו כאילו כלום לא קרה! מעניין אותם רק שהגן יתפקד ברמה מקסימלית ומבחינתם אין שום דבר חשוב מספיק שמותר שיוריד את רמת התפקוד שלי מ100% ל99% ופתאום הן חושבות על "טובתי"? אני פשוט לא קונה את התירוץ הזה.
 

lollapalooza

New member
לא לטובתך בקטע של "דואגים לך",

בקטע שהם רואים שיהיה לך קשה, ומבחינתם זה לא טוב שתהיה מישהי שלדעתם יהיה לה קשה מדי להתמודד, כי זה ייראה על העבודה שלה. לרגע לא חשבתי שאכפת להם ממך. הרי רואים שאכפת להם רק להוריד עומס מעצמם ולשים אותו עלייך... אז הם כנראה בפחד שתקרסי מהעומס הזה, ולא יהיה להם על מי להפיל אותו. וכל מה שכתבת רק מוכיח שאת צריכה לברך על זה שלא תהיי שם בשנה הבאה. מגיע לך להיות במקום שיעריכו אותך ולא ינצלו אותך.
 

hodayoyo

New member
אוף

פשוט נמאס לי שאחרים מחליטים בשבילי, קשה לי להחליט ואני פשוט לא מגיעה למצב שבו אני צריכה להחליט, כי עד שאני מחליטה- כבר מחליטים בשבילי. אז בסדר, השלמתי עם זה, אבל עדיין קשה לי לראות שם דברים בצורה חיובית, אפילו את המחמאות ולעזאזל, אני כל כך זקוקה למחמאות האלה (למרות שזו בעיה אחרת)! לשנה הבאה אני בודקת גם גנים של חינוך מיוחד, אבל פחות עמוסים וכרגע אני נוטה לגן של קטנטנים בני 3 חודשים עד 3 שנים, עם עיכוב התפתחותי, לפני איבחון (כלומר גם פיגור, גם אוטיזם ועוד שלל בעיות התפתחותיות שונות), עבודה מראשון עד שישי, עד 3 וחצי (שזה שינוי ענק לעומת העבודה עד 5 של השנה) והצוות שם נפלא. וכן, אני מתכננת לדאוג לעצמי יותר (פסיכומטרי, חוג ספורט כלשהו), נקווה רק שזה יצא לפועל.
 
קשה מאוד להיות אובייקטיביים

כשעונים לך כי אין לנו את הטיעונים של הצד השני - רק את הפרשנות שלך לטיעונים שלהם. ובימי חיי כמטפלת ראיתי יותר מפעם אחת מטפלת שהיא טובה עם המטופלים ולא טובה בהשתלבות בצוות או בלשמור על עצמה לטווח ארוך. זה לא מספיק להיות מטפלת טובה באופן אינדיבידואלי עם הלקוח, כדי להיחשב כעובדת טובה. מצד שני - ראי שנה זו כפתח לבאות. אם נראה לך שמצאת תחום שמעניין אותך, לכי ללמוד באופן מסודר אחרי הצבא ובין היצר תגלי מה עוד צריך כדי להיות מטפלת טובה.
 

hodayoyo

New member
קשה לי עם זה שלא נתנו לי סיבה מספקת

נתנו לי מן תירוץ על למה לא נותנים לי להישאר עוד שנה, לא תשובה מנומקת. אם היו נותנים לי נימוק הייתי יכולה להבין במה טעיתי, לעבוד על עצמי ולשפר, אבל לא.
 
הכי קל בעולם

לתפוס עמדה של קרבן: לא נתנו לי, לא אמרו לי, עשו לי ככה ועשו לי אחרת. זו המציאות. אנשים בסביבת העבודה לא תמיד מפרגנים, לא תמיד פורסים שטיח אדום ונותנים לך את מה שאת צריכה. בעולם 'שם בחוץ' את היא זו שצריכה לעשות את מהלכי ההסתגלות שלך לסביבת העבודה ולא להיפך. אז יש לך אופציה לעבור מקומות עבודה עד שתמצאי את סביבת העבודה האידאלית עבורך, או להתחיל להתסגל לכל מיני אנשים וכל מני סגנונות ניהול וללמוד מכל אחד משהו שיקדם אותך בתכנית שלך לגבי עצמך. יכולה להגיד על עצמי שהכי הרבה למדתי מאיזה מנהל חדש שהגיע, שהפך את המחלקה על ראשה וממש כפה סגנון עבודה אחר משל קודמו. היו לו הרבה מתנגדים בעיקר כי המנהל הקודם היה אדם מאוד אהוב. ההתנגדויות היו על רקע אישי עד כדי כך שלא הצליחו לשמוע את מה שיש לו ללמד. בשנייה שהפסקתי להתנגד ולהצטער למה הוא לא דומה למנהל הקודם שאהבתי, הצלחתי ללמוד המון!
 

trigotrigo

New member
דעתי? הן מקנאות בך.

דעי לך שאת טובה, וכל מי שירצה להעיף אותך, לא עושה את זה כי הוא נחמד וסימפטי, אלא כי הוא לא מצליח להשתוות אפילו לקרסוליים שלך.
 
זה לא חדש, הרבה מקומות שירות ראיתי והכרתי

ולא חסרים, בלשון המעטה, מקומות כאלה שמתייחסים אל בנות שירות כמו זבל או לא מעריכים בנות שירות. את צריכה לקחת הכל בפרופורציה, מה גם שרוב הסיכויים שהם מסתכלות עליך מלמעלה כי את "רק בת שירות בעיניהם" וזה קורה בהמון מקומות. שכחי מהם ובואי לעשות שנת שירות שניה בחו"ל, עדיף בלונדון
 

hodayoyo

New member
../images/Emo6.gif../images/Emo60.gif

האמת שבדיוק השבוע אמא שלי הציקה לגבי מה קורה שנה הבאה והתפתחה שיחה והזכרתי את זה שאפשר לעשות בחו"ל ואבא שלי ישר- נו, לכי!
 
למעלה