עומס רגשי
אני בשירות לאומי בגן של ילדים אוטיסטים ואצלנו בגן יש לכל ילד קלסר לימודים אישי שלפי התוכניות בו מלמדים אותו דברים, כמו אברי גוף, זיהוי ושיום פעולות, משחק באופן עצמאי וכד' וכל פעם הגננת או המנחה האחראית על הילד מקדמת אותו בתוכניות לפי הרישום של התרפיסטיות. אז דבר ראשון, ביום רביעי בישיבת צוות של הילדה שלי, הגננת הודיעה שמאחר והיא לא מצליחה להגיע לקלסר של הילדה ולקדם אותה בתוכניות מספיק מהר ובנתיים היא יודעת דברים והם לא מתקדמים, אז היא משתפת אותי באחריות הזאת והיא תדריך אותי איך ומתי אפשר לקדם את הילדה בתוכניות וכך אני אוכל להזיז דברים מהר (כי אני עובדת איתה הרבה) ונשיג התקדמות טובה יותר. זאת אחריות מיוחדת, כי לא נותנים לנו לכתוב שום דבר בקלסרים של הילדים, זה תחום של הגננות והמנחות בלבד ופתאום הכניסו אותי לזה וזאת מן "העלאת דרגה" שכזו, סומכים עלי ונותנים לי אחריות. בחרו בי מבין עוד 3 תרפיסטיות שעובדות עם הילדה. דבר שני, אתמול הגננת השניה נכנסה לצפות בי עובדת עם אחד הילדים שלי, כדי לראות איפה הוא בתוכניות ואילו מטרות הושגו מהתל"א (תוכנית לימודים אישית) שלו והיא לא הפסיקה לשבח אותי ולהחמיא לי על כמה שהילד מתפקד מדהים כשהוא איתי ואיזה קשר מיוחד יצרתי איתו ובכלל כמה אני מעולה או משהו. אז מה הבעיה עם זה? הבעיה היא שלפני כחודש הם לקחו אותי לשיחה והודיעו לי שהם לא מעוניינים בשירותי בשנה הבאה ו"לטובתי" עדיף שאני אעבור מקום כי עמוס לי מדי או משהו. גם בשיחה הזאת הם אמרו לי שאני עובדת מעולה עם הילדים והם מרגישים שאפשר לסמוך עלי ולדעת שהילדים מקבלים את הטיפול שלהם כמו שצריך ושיש לי קשר מיוחד איתם וגם שקבוצת היצירה שאני אחראית עליה ומעבירה אותה מצויינת, אבל בזמני הביניים, בחצר ובזמן החופשי (שיש מעט מאוד כזה) אני לא מתפקדת כמו שהם מצפים ממני לתפקד. כבר השלמתי עם העובדה שהעיפו אותי ותכלס הם פתרו לי את הבעיה של האם להישאר עוד שנה או למצוא מקום אחר, אבל המחשבה על זה שלא רוצים אותי... תמיד אני מגיעה איכשהו למצב שבו לא רוצים אותי ולדחייה הזאת וזה כל כך קשה כל פעם לקבל את הדחייה הזאת מחדש וללכת ולנסות שוב במקום אחר עד שגם שם לא ירצו אותי. הם הודיעו לי על זה 4 וחצי חודשים לפני סוף השירות שלי שם, אז עברתי שם כבר חודש בידיעה שלא רוצים אותי ונשארו עוד 3 וחצי חודשים שבהם כל מה שבא לי לעשות זה לזרוק הכל וללכת. אני ממשיכה לעבוד עם הילדים שלי כמו שעבדתי עד עכשיו, כי הם מדהימים ומגיע להם הכי טוב שבעולם, אבל כל מה שמסביב... ברביעי ואתמול, אחרי המחמאות מהגננות, כל מה שהתחשק לי לעשות זה לתקוע להן בפרצוף את העובדה שהן החליטו להעיף אותי, על אף העובדה שהן חושבות שאני תרפיסטית מעולה ואולי גם לפגוע בהן, אפילו טיפה. להעמיד אותן במקום איכשהו וכמובן שאני לא עושה את זה, פשוט כי אני פחדנית ולא מסוגלת לעמוד על שלי בשום מצב. לעזאזל, אם אני כל כך מעולה, למה אתם לא רוצים אותי?! ככה זה כל פעם עכשיו. כל מחמאה, במקום לעודד אותי רק מורידה אותי יותר נמוך. בסך הכל אני מתמודדת יפה וכולם כל הזמן מיידעים אותי על כמה הם גאים בי שאני מתמודדת כל כך יפה, אבל באמת שכל מה שמתחשק לי זה לזרוק הכל וללכת משם. [זה בעיקר שיתוף ופריקה של רגשות, אבל יהיה נחמד אם יהיה לכם משהו לומר]
אני בשירות לאומי בגן של ילדים אוטיסטים ואצלנו בגן יש לכל ילד קלסר לימודים אישי שלפי התוכניות בו מלמדים אותו דברים, כמו אברי גוף, זיהוי ושיום פעולות, משחק באופן עצמאי וכד' וכל פעם הגננת או המנחה האחראית על הילד מקדמת אותו בתוכניות לפי הרישום של התרפיסטיות. אז דבר ראשון, ביום רביעי בישיבת צוות של הילדה שלי, הגננת הודיעה שמאחר והיא לא מצליחה להגיע לקלסר של הילדה ולקדם אותה בתוכניות מספיק מהר ובנתיים היא יודעת דברים והם לא מתקדמים, אז היא משתפת אותי באחריות הזאת והיא תדריך אותי איך ומתי אפשר לקדם את הילדה בתוכניות וכך אני אוכל להזיז דברים מהר (כי אני עובדת איתה הרבה) ונשיג התקדמות טובה יותר. זאת אחריות מיוחדת, כי לא נותנים לנו לכתוב שום דבר בקלסרים של הילדים, זה תחום של הגננות והמנחות בלבד ופתאום הכניסו אותי לזה וזאת מן "העלאת דרגה" שכזו, סומכים עלי ונותנים לי אחריות. בחרו בי מבין עוד 3 תרפיסטיות שעובדות עם הילדה. דבר שני, אתמול הגננת השניה נכנסה לצפות בי עובדת עם אחד הילדים שלי, כדי לראות איפה הוא בתוכניות ואילו מטרות הושגו מהתל"א (תוכנית לימודים אישית) שלו והיא לא הפסיקה לשבח אותי ולהחמיא לי על כמה שהילד מתפקד מדהים כשהוא איתי ואיזה קשר מיוחד יצרתי איתו ובכלל כמה אני מעולה או משהו. אז מה הבעיה עם זה? הבעיה היא שלפני כחודש הם לקחו אותי לשיחה והודיעו לי שהם לא מעוניינים בשירותי בשנה הבאה ו"לטובתי" עדיף שאני אעבור מקום כי עמוס לי מדי או משהו. גם בשיחה הזאת הם אמרו לי שאני עובדת מעולה עם הילדים והם מרגישים שאפשר לסמוך עלי ולדעת שהילדים מקבלים את הטיפול שלהם כמו שצריך ושיש לי קשר מיוחד איתם וגם שקבוצת היצירה שאני אחראית עליה ומעבירה אותה מצויינת, אבל בזמני הביניים, בחצר ובזמן החופשי (שיש מעט מאוד כזה) אני לא מתפקדת כמו שהם מצפים ממני לתפקד. כבר השלמתי עם העובדה שהעיפו אותי ותכלס הם פתרו לי את הבעיה של האם להישאר עוד שנה או למצוא מקום אחר, אבל המחשבה על זה שלא רוצים אותי... תמיד אני מגיעה איכשהו למצב שבו לא רוצים אותי ולדחייה הזאת וזה כל כך קשה כל פעם לקבל את הדחייה הזאת מחדש וללכת ולנסות שוב במקום אחר עד שגם שם לא ירצו אותי. הם הודיעו לי על זה 4 וחצי חודשים לפני סוף השירות שלי שם, אז עברתי שם כבר חודש בידיעה שלא רוצים אותי ונשארו עוד 3 וחצי חודשים שבהם כל מה שבא לי לעשות זה לזרוק הכל וללכת. אני ממשיכה לעבוד עם הילדים שלי כמו שעבדתי עד עכשיו, כי הם מדהימים ומגיע להם הכי טוב שבעולם, אבל כל מה שמסביב... ברביעי ואתמול, אחרי המחמאות מהגננות, כל מה שהתחשק לי לעשות זה לתקוע להן בפרצוף את העובדה שהן החליטו להעיף אותי, על אף העובדה שהן חושבות שאני תרפיסטית מעולה ואולי גם לפגוע בהן, אפילו טיפה. להעמיד אותן במקום איכשהו וכמובן שאני לא עושה את זה, פשוט כי אני פחדנית ולא מסוגלת לעמוד על שלי בשום מצב. לעזאזל, אם אני כל כך מעולה, למה אתם לא רוצים אותי?! ככה זה כל פעם עכשיו. כל מחמאה, במקום לעודד אותי רק מורידה אותי יותר נמוך. בסך הכל אני מתמודדת יפה וכולם כל הזמן מיידעים אותי על כמה הם גאים בי שאני מתמודדת כל כך יפה, אבל באמת שכל מה שמתחשק לי זה לזרוק הכל וללכת משם. [זה בעיקר שיתוף ופריקה של רגשות, אבל יהיה נחמד אם יהיה לכם משהו לומר]
