נשות ואנשי ספר מספרים על הספר האהוב עליהן/ם של ד"ר סוס
חתולים בכובעים, גרביים של שועלים, פילים הדוגרים על ביצים – אלו רק חלק מהדימויים האבסורדיים המופיעים בספריו של ד”ר סוס, הלא הוא תיאודור סוס גייזל, שהיום – השני במרץ 2021 – הוא יום הולדתו ה-117. כאחד מסופרי הילדים האהובים והמשפיעים ביותר בעולם, ד”ר סוס חקר את מרחבי הדמיון באמצעות חרוזים וקריקטורות היתוליות, שלא פעם עסקו בסוגיות רבות משמעות כמו מלחמה, כאוס וקפיטליזם דרך מעטה צבעוני של בדיחות מטורללות. השנה מציינים גם שלושים שנים למותו של הסופר, המאייר והקריקטוריסט, ולכבוד המאורע הזמנו נשות ואנשי ספרות לספר לנו על הספר האהוב עליהם/ן של ד”ר סוס.
בנוסף, הגרלה מיוחדת! הצטרפו אלינו בפייסבוק ובאינסטגרם – ספרו לנו על ההיכרות הראשונה שלכם/ן עם ספר של ד”ר סוס, ותוכלו לזכות בספר שלו במתנה, באדיבות הוצאת “כתר”.
על הספר “הורטון הפיל דוגר על ביצה” / אבירמה גולן
כריכת הספר (גרסת המקור)
המפגש שלי עם ד”ר סוס היה מקרי לחלוטין. בסוף שנות השמונים עבדתי בהוצאת זב”מ. המו”ל, אהד זמורה, מסר לי תרגום של ארבעה ספרוני ד”ר סוס לעריכה. היחיד שהכרתי מבין הארבעה היה “Yertle The Turtle” שלאה גולדברג תרגמה שנים קודם ל”המלך צב-צב”.
ניסיתי לתקן, לשפר – לא הלך. המקצב והחריזה של סוס לא עברו. כדי להמחיש את הקושי תרגמתי את העמודים הראשונים של ירטל, ואהד אמר: “אז תתרגמי את“.
לא אהבתי את ד”ר סוס במיוחד. אלמלא תרגומי המופת של לאה נאור, ספק אם הייתי קוראת אותם לבנותיי. אבל כשהתחלתי לתרגם את הורטון משהו השתנה. הדמות של הורטון היא אחת הדמויות המוסריות ביותר של סוס. הסיפור על הפיל הנאמן, שמצהיר “אני נאמן במאתיים אחוז” וממשיך לדגור גם כשהוא עובר תלאות, נוגע ללב ומעורר מחשבה.
הפרשנויות לסיפור מציעות שתי עמדות פמיניסטיות מנוגדות. האחת מוחה על הדימוי השלילי של הציפור האם המזניחה לעומת הפיל הגבר המושיע, ואילו השנייה רואה בו סיפור על פונדקאות או אימוץ והשאלה למי יש זכות על ילד – להורה ביולוגי מפקיר או להורה אחראי ומסור שמעניק ביטחון ואהבה.
התשובה של סוס נחרצת: כשהביצה בוקעת סוף-סוף ומתעופף ממנה יצור שאיננו ציפור ואיננו פיל אלא שניהם, ברור לנו מי זכה בהורות, בצדק לדעתו. בשנת 1940 עמדה כזאת היא פריצת דרך, וכך אני מעדיפה לקרוא אותה.
על הספר “בא עם גרביים” / חגי ברקת
כריכת הספר בתרגום לעברית
הרומן שלי עם ד”ר סוס התחיל בילדותי המוקדמת בבית הילדים בקיבוץ, כאשר המטפלת היתה מקריאה לכל הילדים ספר לפני השינה. אחד הספרים האהובים עלי היה “המלך צב-צב וסיפורים אחרים” בתרגומה המופלא של לאה גולדברג משנת 1965, שבו נקרא הסופר ד”ר זויס. עולמו של הד”ר, על ההמצאות הלשוניות והיצורים האי-גיוניים והאיורים המצחיקים והניגון הכל כך מיוחד, קסם לי כבר אז והטריף לי את הדמיון.
אבל ההתאהבות המוחלטת הגיעה כעבור כמה שנים כשהייתי בערך בן שלוש-עשרה, והנחתי את ידיי על הספר “בא עם גרביים” שתורגם ב-1980 על ידי לאה נאור. כבר הייתי בגיל שבו יכולתי לשים לב לדקויות, להבחין בפרטים ולהעריך ביתר שאת את האוצר שנפל לידיי. הספר הזה הוא מופת של חריזה ומשקל, של להטוטנות לשונית ושל משחקי מילים. מה שד”ר סוס עושה שם הוא כמעט לא חוקי מרוב שהוא גאוני. ושום דבר מכל הטוב הזה לא הולך לאיבוד בעברית הודות לתרגומה האדיר של לאה נאור.
מתוך “בא עם גרביים” (גרסת המקור)
מה שכל כך מיוחד ומגניב בשפה של ד”ר סוס, וזה בא לידי ביטוי בעיקר בספר הזה וגם ב”חתול תעלול” הידוע יותר, הוא שלמרות שנדמה שהיא שפה גבוהה ומפותלת ואי-גיונית שילדים אמורים להתקשות בקריאתה ובהבנתה, היא דווקא עושה בדיוק את ההפך. היא עוזרת לילדים לפתח את יכולות הקריאה וההבנה שלהם, והנונסנסיות שלה מפתחת את הדמיון שלהם לאין שיעור. אין פלא שספרי ד”ר סוס נועדו במקור לעזור לילדים המתקשים בקריאה, ועד היום משמשים למטרה זו בכל העולם ומהווים השראה אדירה עבור כותבים רבים לגילאים הצעירים.
הקטע שאני הכי אוהב בספר הוא הקטע הזה:
וזה קטע שאפילו לא מופיע במקור. לאה נאור המציאה אותו כי את הקטע המקורי אי אפשר היה לתרגם לעברית מרוב משחקי מילים. את זה גיליתי רק כשקראתי את הספר באנגלית, שנים רבות לאחר מכן.
כשקראתי את “בא עם גרביים” בפעם הראשונה, המוח שלי עף (או האף שלי מוח, אני לא זוכר בדיוק) והרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות: לשחק עם מילים כמו ד”ר סוס, לגלגל אותן בראש, לפרק אותן ואז להרכיב מחדש, ליצור מהן עולמות דמיוניים שבהם מתרוצצים יצורים בלתי אפשריים. וזה פחות או יותר מה שאני עד היום, והכול בזכות הד”ר הטוב.
על הספר “כמה טוב לחשוב” / ציפי גוריון
הספר מאמריקה!
סבתא מאשה, שעלתה משיקגו, נסעה כמה פעמים לארצות הברית כדי לבקר את שתי אחיותיה, דודה דוט ודודה רוז. בכל פעם שחזרה הייתי מקבלת שקית נייר אקזוטית ובתוכה כמה ספרים של ד”ר סוס. הד”ר, שלא הבנתי למה הוא בקטע של חתולים אם הוא קורא לעצמו ד”ר סוס, קיבל מעמד חשוב – הוא הגיע מאמריקה!
מעבר לגלאם החו”לי, היה כיף לנסות לקרוא את הספרים של ד”ר סוס עם המשפטים שוברי השיניים והחרוזים הבנויים לעילא. אהבתי את היצורים המומצאים על שלל הפונקציות שלהם ואת האיורים שלא נראו כמו שום דבר שהכרתי.
עד שנשלף מהשקית “!Oh, The Thinks You Can Think”. כששאלתי את אמא שלי מה זה Thinks, שנשמעה כמו מילה שאני אמורה להכיר אבל השתמשו בה לא נכון, וכשהיא הסבירה שזו לא באמת מילה, נפתחה אפשרות חדשה בעולם. מי ידעה שאפשר לשחק ככה במילים, להמציא אותן ולהשתמש בהן כלאחר יד, לקבוע את פורעות הסדר האלה במציאות, ולא סתם במציאות – בספר! מודפס! ולא לקבוע סתם מילה, Think, המילה השכלתנית הזו, שמצווה על המוח לפעול, פתאום נראית קלה ורכה, בצק שאפשר לעצב ולאפות ממנו ספר שלם שאומר לך שגם את יכולה. את רק צריכה לנסות. ודעי לך, הד”ר קורץ, בספרים, גם כאלה שהגיעו מאמריקה, אפשר הכול.
על הספר “המלחמה האיומה על החמאה” / מיכל פז-קלפ
כריכת הספר בתרגום לעברית
הספר “המלחמה האיומה על החמאה” תפס אותי לא מוכנה. כשפגשתי בו לראשונה, הייתי משוכנעת שצפוי לי עוד ביקור בממלכת הדמיון, השטות, הצחוק ושמחת החיים של ד”ר סוס. כמה שאני טעיתי. לתוך העולם המוכר, האהוב והבטוח של היצורים המצחיקים, החריזה המופלאה וההמצאות המפתיעות, התגנב לו סיפור רציני עם אמירה משמעותית. שימוש מופתי ומדויק באמצעי ספרותי עוצמתי כמו הומור.
אם במרבית ספריו של ד”ר סוס המספר מזמין אותנו להשתולל איתו במחוזות חסרי גבולות ומעצורים של אי-גיון, הרי שהטירוף השולט בסיפור המעשים הזה הוא אימתני, והמספר מופיע מולנו חשוף, אנושי, קטן וחסר אונים לנוכח הסחרחורת ההרסנית שאחזה בעולמו, ובעולמנו.
יש בבחירה לספר סיפור אנטי מלחמתי באמצעות כל כך הרבה הומור, צבע ויצירתיות משהו חצוף, מחתרתי, נועז, וכתיבת טקסט כזה לקהל צעיר מראה עד כמה ד”ר סוס סמך על הקוראים שלו וכיבד אותם. נועז במיוחד הוא הסוף הפתוח. אנחנו רגילים לגונן על הילדים, לעטוף אותם ולספר להם שהכול יהיה בסדר, והיעדרה של סגירה מנחמת ואופטימית לסיפור מטלטלת אותנו, המבוגרים. אבל בסוף הפתוח הזה יש גם הרבה אופטימיות, ובעיקר – כבוד עצום למקומו של הקורא בחוויה הספרותית ובחיים עצמם.
לאחר שהזמין אותם לעוף על כנפי הדמיון ולהשתולל איתו, משאיר המספר בידי הקוראים הצעירים את ההחלטה כיצד לסיים את הסיפור. בכך הוא מביע, למעשה, ביטחון עצום בילדים – הם ידעו לסדר את הבלגן שהסופר המבוגר יצר בספר, וידעו לפתור גם את הבלגן שהמבוגרים יצרו במציאות.
המשך בתגובה
