עולם השקר
אינני מאמין באלוהים ולא בתורת משה. ראיתי שרועי שאל האם "בדקנו" כמו שצריך. אז כן, אני חושב שבדקתי ושעד כמה שאני כאדם יכול להיות בטוח במשהו. אני בטוח שאני לא צריך לעשות שום דבר שאני לא רוצה לעשות אותו. רק שלאחרונה עולים בי תהיות... שמא היציאה בשאלה שלי מילאה בי צורך שאני זקוק לו עכשיו. אספר מעט על עצמי: ובכן זה נכון שהכל התחיל מכך ש"הפסקתי להאמין באלוהים" - מכאן עד שהורדתי את הכיפה ונעשיתי חילוני מבחינה חברתית, עשיתי דרך שאורכה, לדעתי, עולה על הדרך שעשיתי מאמונה לכפירה. זה לא היה ברור מאליו שהכיפה שלי נמצאת על הראש "כי יש אלוהים" היא הייתה שם כי היא הייתה שם כל הזמן. לא מורידים אותה "כי אין אלוהים" - גם האילוץ "לעשות מצוות" כנגד רצוני, לא הצליח להעיף לי את הכיפה מהראש. הרי אני יכול לעשות "מה שאני רוצה איפה שאני רוצה מתי שאני רוצה" - יש לי חברים חרדים שעושים זאת, האמינו לי, בלי לשים זין על אף אחד. הם כלל וכלל לא אנשים טיפשים. כלל וכלל לא אנשים רדודים. אנשים נורמטיביים שעושים מה שבא להם. הם "לא לא מאמינים באלוהים" הם פשוט "לא חושבים עליו" לא עליו ולא על החברה החרדית שרואה את עצמה כאפוטרופוסית שלו... ולמה אני בחרתי לצאת? כי זה היה יותר נוח מבחינה פרקטית? לא!!! ההיפך הוא הנכון. הרבה יותר נוח להיות שם ולעשות מה שאתה רוצה... אני חושב שעשיתי את זה כי הרגשתי לא בנוח להיות "חלק" מהחברה הזו. כפי שזה נשמע ככה זה: ראיתי את החברה החרדית כפסולה, והירגשתי שלא בנוח, פשוט שלא בנוח להיות מזוהה עם החברה הזו... עכשיו למה אני כותב את זה??? כי אני מרגיש עכשיו בדיוק אותו הדבר, רק שאין לי לאן לצאת. אני קצת מרגיש בוש להיות מזוהה כחלק מהעולם... העולם הזה מעצבן אותי, ובא לי להקיא ממנו לפעמים... עכשיו זה קרה לי בגלל שראיתי את קן הקוקיה ועוד איזה סרט דקומנטרי על השוהים הבלתי חוקיים בישראל, מחר זה יקרה לי כי אשמע על היחס של המדינה לערבים, להומואים ואני לא יודע מה... אני מרגיש שלא נוח לי במקום הזה שנקרא "חברה" לא ה"חברה הישראלית" אלא "חברה בכלל" עכשיו אני יודע שהכל נמצא בראש שלי, ושאני יכול לחשוב, אם אני רק רוצה, על עצמי כאינדווידואל ולהפסיק לסבול מההשתייכות הבלתי נעימה הזו שלא מפסיקה להעיק עלי בכל פעם שאני נחשף לתועבות עולם פרי הממסד... אבל זה לא מצליח לי... מעניין למה... הנה מה שכתבתי על קן הקוקיה
אינני מאמין באלוהים ולא בתורת משה. ראיתי שרועי שאל האם "בדקנו" כמו שצריך. אז כן, אני חושב שבדקתי ושעד כמה שאני כאדם יכול להיות בטוח במשהו. אני בטוח שאני לא צריך לעשות שום דבר שאני לא רוצה לעשות אותו. רק שלאחרונה עולים בי תהיות... שמא היציאה בשאלה שלי מילאה בי צורך שאני זקוק לו עכשיו. אספר מעט על עצמי: ובכן זה נכון שהכל התחיל מכך ש"הפסקתי להאמין באלוהים" - מכאן עד שהורדתי את הכיפה ונעשיתי חילוני מבחינה חברתית, עשיתי דרך שאורכה, לדעתי, עולה על הדרך שעשיתי מאמונה לכפירה. זה לא היה ברור מאליו שהכיפה שלי נמצאת על הראש "כי יש אלוהים" היא הייתה שם כי היא הייתה שם כל הזמן. לא מורידים אותה "כי אין אלוהים" - גם האילוץ "לעשות מצוות" כנגד רצוני, לא הצליח להעיף לי את הכיפה מהראש. הרי אני יכול לעשות "מה שאני רוצה איפה שאני רוצה מתי שאני רוצה" - יש לי חברים חרדים שעושים זאת, האמינו לי, בלי לשים זין על אף אחד. הם כלל וכלל לא אנשים טיפשים. כלל וכלל לא אנשים רדודים. אנשים נורמטיביים שעושים מה שבא להם. הם "לא לא מאמינים באלוהים" הם פשוט "לא חושבים עליו" לא עליו ולא על החברה החרדית שרואה את עצמה כאפוטרופוסית שלו... ולמה אני בחרתי לצאת? כי זה היה יותר נוח מבחינה פרקטית? לא!!! ההיפך הוא הנכון. הרבה יותר נוח להיות שם ולעשות מה שאתה רוצה... אני חושב שעשיתי את זה כי הרגשתי לא בנוח להיות "חלק" מהחברה הזו. כפי שזה נשמע ככה זה: ראיתי את החברה החרדית כפסולה, והירגשתי שלא בנוח, פשוט שלא בנוח להיות מזוהה עם החברה הזו... עכשיו למה אני כותב את זה??? כי אני מרגיש עכשיו בדיוק אותו הדבר, רק שאין לי לאן לצאת. אני קצת מרגיש בוש להיות מזוהה כחלק מהעולם... העולם הזה מעצבן אותי, ובא לי להקיא ממנו לפעמים... עכשיו זה קרה לי בגלל שראיתי את קן הקוקיה ועוד איזה סרט דקומנטרי על השוהים הבלתי חוקיים בישראל, מחר זה יקרה לי כי אשמע על היחס של המדינה לערבים, להומואים ואני לא יודע מה... אני מרגיש שלא נוח לי במקום הזה שנקרא "חברה" לא ה"חברה הישראלית" אלא "חברה בכלל" עכשיו אני יודע שהכל נמצא בראש שלי, ושאני יכול לחשוב, אם אני רק רוצה, על עצמי כאינדווידואל ולהפסיק לסבול מההשתייכות הבלתי נעימה הזו שלא מפסיקה להעיק עלי בכל פעם שאני נחשף לתועבות עולם פרי הממסד... אבל זה לא מצליח לי... מעניין למה... הנה מה שכתבתי על קן הקוקיה
