או טו טו אתאיסט
New member
עוינות
היום חשתי בעוינות. מגיל קטן אני מכיר את תחושת העוינות. אני אפילו הייתי מורגל אליה. אם זה המשפחה מהרחוב שתמיד הלכו איתנו מכות, האופוזיציה בכיתה שבתלמוד תורה, או כמה מורים מטומטמים שלא סבלו אותי. למזלי הייתי חבר של המנהל כך שהם אכלו חוקן - אבל חשתי בעוינות. עם הזמן למדתי להבין את הסיבות לעוינות, ולנטרל אותה - חיי הבוגרים עברו עלי בסביבה שוקקת חבר'ה, דיפלומטיה עשתה את ההבדל - עם הזמן אתה לומד איך לריב נכון ואיך לגרום גם לאנשים שלא מחבבים אותך במבט ראשון, להתרכך ולשדר ידידות. אך התחושה לעוינות נשארה, ומידי פעם החיישן מצפצף - עוינות לפניך, לא לסובב את הגב! אני לא חושש מעוינות, אני לא חושש מדבר. אבל אני חושב, יותר נכון אבא שלי אמר לי, שהיא לא מועילה בדבר: היא סתם טורדת את המנוחה, מעסיקה את המוח, וממלאת אותך באנרגיות שליליות - שגם אם זה אומר שיש אקשן - אני מעדיף את האקשן של גמר ליגת האלופות. אפרופו ספורט יש גם עוינות שאני אוהד לה - אני לא סובל את הפועל תל אביב, אני עויין לה. כנ"ל תחושותי כלפי מאמן אינטר הזבלון השחצן, או כדורגל גרמני בכלל. גם על גזענים באידיאה אני לא מת, ובכלל - אנשים רעים אני עויין, ויש נכון להיום שלושה כאלה. אל דאגה - אף אחד מכם לא מכיר אותם. אני גם עויין את ביבי, אותו ורק אותו, אבל כדמות ציבורית, לא כאדם. מי בכל זאת עוין אותי בחיי הבוגרים? כל מיני. והעוינות הזאת מדליקה אצלי אורות אדומים. זה יכול להיות חרדי שחושב שזה שפעם הייתי חרדי זה אומר שאני ארצה לאכול אותו צלוי ולשלול לו את התקציבים לחיות (שקר מוחלט), או מתנחל מתלהם שחושב שאני מתעלם מזכויותינו המשותפות בגלל "אהבת ערבים", זה יכול להיות גם אח של מישהי שזיינתי, בעיקר אח גרוזיני. או לקוח שבטוח שאני מנסה למכור לו את הנשמה. בדרך כלל זה נרגע אחרי שיחה של דקה. במקים שלא - יש לעוין בעיה, כי אז גם אני עוין אותו. והיום חשתי בעוינות מצד ידידים, ואני שואל את עצמי - למה. אני יכול לומר על הזין שלי - אבל אני לא רוצה לרדת לשם. אני רוצה שהעוינות תיפסק. שכולם יבינו שלעזאזל מדובר בסטלן שבתכל'ס בתכל'ס לא מעניין אותי מכלום. וחוץ מהשלושה השנואים עלי (שניים הם בקשר רציף איתי) אני אוהב אדם, אוהב את ידידי נאמן לחברי קנאי למשפחתי. ואוהד בארסה זהו, זה מה שיש לי להגיד על עוינות. עכשיו שתפו אותי בתובנות שלכם. (ודנדנ, ויפה ושמנה, אוי לכם אם אין פה תגובה) אליקו
היום חשתי בעוינות. מגיל קטן אני מכיר את תחושת העוינות. אני אפילו הייתי מורגל אליה. אם זה המשפחה מהרחוב שתמיד הלכו איתנו מכות, האופוזיציה בכיתה שבתלמוד תורה, או כמה מורים מטומטמים שלא סבלו אותי. למזלי הייתי חבר של המנהל כך שהם אכלו חוקן - אבל חשתי בעוינות. עם הזמן למדתי להבין את הסיבות לעוינות, ולנטרל אותה - חיי הבוגרים עברו עלי בסביבה שוקקת חבר'ה, דיפלומטיה עשתה את ההבדל - עם הזמן אתה לומד איך לריב נכון ואיך לגרום גם לאנשים שלא מחבבים אותך במבט ראשון, להתרכך ולשדר ידידות. אך התחושה לעוינות נשארה, ומידי פעם החיישן מצפצף - עוינות לפניך, לא לסובב את הגב! אני לא חושש מעוינות, אני לא חושש מדבר. אבל אני חושב, יותר נכון אבא שלי אמר לי, שהיא לא מועילה בדבר: היא סתם טורדת את המנוחה, מעסיקה את המוח, וממלאת אותך באנרגיות שליליות - שגם אם זה אומר שיש אקשן - אני מעדיף את האקשן של גמר ליגת האלופות. אפרופו ספורט יש גם עוינות שאני אוהד לה - אני לא סובל את הפועל תל אביב, אני עויין לה. כנ"ל תחושותי כלפי מאמן אינטר הזבלון השחצן, או כדורגל גרמני בכלל. גם על גזענים באידיאה אני לא מת, ובכלל - אנשים רעים אני עויין, ויש נכון להיום שלושה כאלה. אל דאגה - אף אחד מכם לא מכיר אותם. אני גם עויין את ביבי, אותו ורק אותו, אבל כדמות ציבורית, לא כאדם. מי בכל זאת עוין אותי בחיי הבוגרים? כל מיני. והעוינות הזאת מדליקה אצלי אורות אדומים. זה יכול להיות חרדי שחושב שזה שפעם הייתי חרדי זה אומר שאני ארצה לאכול אותו צלוי ולשלול לו את התקציבים לחיות (שקר מוחלט), או מתנחל מתלהם שחושב שאני מתעלם מזכויותינו המשותפות בגלל "אהבת ערבים", זה יכול להיות גם אח של מישהי שזיינתי, בעיקר אח גרוזיני. או לקוח שבטוח שאני מנסה למכור לו את הנשמה. בדרך כלל זה נרגע אחרי שיחה של דקה. במקים שלא - יש לעוין בעיה, כי אז גם אני עוין אותו. והיום חשתי בעוינות מצד ידידים, ואני שואל את עצמי - למה. אני יכול לומר על הזין שלי - אבל אני לא רוצה לרדת לשם. אני רוצה שהעוינות תיפסק. שכולם יבינו שלעזאזל מדובר בסטלן שבתכל'ס בתכל'ס לא מעניין אותי מכלום. וחוץ מהשלושה השנואים עלי (שניים הם בקשר רציף איתי) אני אוהב אדם, אוהב את ידידי נאמן לחברי קנאי למשפחתי. ואוהד בארסה זהו, זה מה שיש לי להגיד על עוינות. עכשיו שתפו אותי בתובנות שלכם. (ודנדנ, ויפה ושמנה, אוי לכם אם אין פה תגובה) אליקו
