עוד פוסט מהבלוג :

[ינוקא1]

עוד פוסט מהבלוג :

http://cafe.themarker.com/post/3233387/?last_method=edit

 

[מגדלאור1]

תרגיל מצוין

מהבנתי אותו, כדי לעשותו בכוונה טהורה

ולא רק מהפה החוצה, על מנת לזכות במלוא פוטנציאל האפקט המדהים שלו!
תודה מותק

 

[ינוקא1]

בהחלט

כדי לזכות במלוא הפונציאל של משהו עלינו לעשותו בכוונה טהורה

למרות שגם מי שלא יעשה בכוונה טהורה , "מתוך שלא לשמה , בא לשמה" ...
כלומר עצם העשיה היומיומית היא העיקר ומתוכה יגיע לכוונה טהורה.

 

[סינבד]

לא נועדנו לחיות לבד

הרבה יותר טוב לעשות את ה"תרגיל" הזה עם אדם (עדיף שמיומן בהובלת תהליך כזה) אחר שילווה אותך ויתמוך בך במקומות הקשים שאתה עלול להגיע אליהם אם וכאשר אתה עושה את זה באופן יעיל.
עבודת הניקוי של הנשמה (כך אני קורא לזה) היא עבודה מלוכלכת וקשה. כמו כל עבודת ניקיון, כדי לנקות את הרפש שנדבק לנו לנשמה צריך להגיע אל אל הרפש עצמו, לגעת בו, לאסוף אותו ולהוציא אותו מתוכנו. רק כך אפשר להשתחרר ממנו. וזו לא עבודה קלה ו/או נעימה. מכיוון שבמהותנו נועדנו לחיות בשיתוף פעולה ובאהבה, הרבה יותר טוב, כפי שאמרתי, לעשות את זה לא לבד.
&nbsp
אני מזמין אותך (או כל אחד אחר מהקוראים בפורום) ליצור איתי קשר במערכת המסרים של תפוז כדי לתאם התנסות בדרך שאני מציע (כמובן שאינני מתכוון לשום דבר שמעורבת בו איזו שהיא תמורה חומרית).

 

[סינבד]

טעות בשרשור

ההודעה שלי היתה מיועדת להשתרשר להודעות הראשית של ינוקא1.
&nbsp
(אבל ההזמנה מופנית גם אליך

)

 

[מגדלאור1]

אם כבר, אשמח אם תפרט על "הדרך שאתה מציע"

 

[סינבד]

כבר פירטתי, אבל בשבילך...

[URL]http://hadar.dx.am/way.html[/URL]

 

[מגדלאור1]

תודה רבה

אני גם דוגלת בדבר דומה.

 

[סינבד]

במחשבה שניה, זה לא מספיק מפורט

אז אפרט קצת יותר.

את התאוריה שלי על האמיגדלה שאוספת עבורנו כל קטסטרופה אפשרית ושומרת אותה בזיכרון כבר פירטתי גם כאן בפורום וגם כאן: [URL]http://hadar.dx.am/Abrain.html[/URL] .
מה שמנחה אותי בדרך אל האושר היא ההבנה שהזכרונות שלנו הם לא לגמרי מקובעים וכל פעם שאנחנו מעלים איזה שהוא זיכרון ישן אנחנו שומרים אותו שוב, קצת כמו קובץ מחשב שפותחים, מעדכנים ושומרים אותו שוב על הדיסק. התרגיל שינוקא הציע בסופו של דבר מכוון להעלות זכרונות ישנים ובעזרת האמירה "אני סולח" להפוך אותם לפחות מטרידים, פחות קשים... כי אם אני סולח כבר אין לי מה לכעוס (למרות שהכעס בעצם שייך למשהו אחר) וכך הזיכרון הופך, אם עושים את זה נאמנה, לפחות קשה ומעורר רגשות לא רצויים.
אבל הטכניקה הזו, שהיא טובה אם אין משהו טוב יותר, מכיוון שהיא עקיפה ולא מדוייקת, יעילה פחות מאדם שפועל איתך ביחד על מנת לשנות את רישומי הזיכרון ולהפוך את סך כל מי שאת/ה לאדם שהרבה יותר כיף לך לחיות איתו.
הכלי שאני עובד איתו מכוון בעצם לפרוק את המטען הרגשי שמוצמד לזכרונות ישנים על מנת לאפשר לאמיגדלה לשחרר אותם ולא לצלצל בפעמוני האזעקה על ימין ועל שמאל כמעט בכל רגע בחיים.
שאלות אולי יעזרו לי להבהיר יותר איך עושים את זה בפועל.

 

[מגדלאור1]

זה מזכיר לי את שיטת ההו'אופונופונו של ד"ר יו לין

שבמילים שלו - האוייב היחיד שאיתו אנו מתמודדים,
הוא הזכרונות החוזרים, שאותם אנו חווים בתור שיפוטיות,
כעס, התקוממות, שנאה, רוגז...
ואותם עלינו לנקות מהתת מודע באמצעות מחיקתם.

איך אתה מעלה את הזיכרונות הישנים, אלו שבתת מודע
ושנושאים מטען רגשי כבד עימם?
וכיצד אתה משנה בפועל את רישומי הזיכרונות הנ"ל?

 

[סינבד]

אין שום קסמים

אני לא מאמין באפשרות "למחוק" זכרונות. הפרשנות שלי לאמירה שהכל קבוע והרשות נתונה היא שכל מה שהיה בעבר אינו ניתן לשינוי - קבוע. אולם בידינו לבחור איך הדברים קרו בעבר ישפיעו עלינו מכאן והלאה.

הזיכרונות הישנים עולים מעצמם אם וכאשר יש לאדם מקום בטוח ונקי משיפוטיות. אם עולה איזו תחושה שאיתה רוצה האדם שמנסה להשתחרר ממצוקותיו להתמודד, נחפש ביחד את הפעם הראשונה שבה חווה האדם תחושה כזו. אחרי מעט מאד אימון ותרגול מתחילים להגיע לזכרונות מהילדות הרחוקה ואז, כדי לשנות את רישומי הזכרונות האלו, מנסים לסתור את המצוקה שמעוררים הזכרונות האלו.
למשל, מי שחווה בילדותו חוויה של ביריונות מצד האחרים, אפשר שירגיש ביום יום רתיעה מעמידה מול קהל או מהבעה של דעתו ועמידה עליה גם כשברור שזה הדבר הנכון לעשות. בזמן שעובדים יחד אנחנו שנינו, המבוגרים, נלך עם הילד (הילד שבפנים, שהוא זה שחושש גם היום) נעמוד לצידו ונתמוך בו כשהוא משיב מלחמה שערה לאלו שהתנכלו לו.

קצת קשה להסביר את זה מכאן, אבל בפועל פנים אל פנים זה פשוט עובד (בדקתי ואני ממשיך לבדוק את זה כבר 17 שנה

).

 

[הקוסמת הורודה2]

 

[מגדלאור1]

"מי שלא מאמין בנסים - הוא לא מציאותי." - דוד בן-גוריון.

ואני לא כותבת זאת, כדי לצדד בשיטת ההו'אופונופונו.
בכל מקרה, אני לא רואה במחיקת זיכרונות - קסם\נס...
אנו חיים את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו
(הסיפור שמסופר מתוך אמונה ובטחון שלם.)
ומשפט כמו: "אין שום קסמים",
נראה לי כמצמצם את חווית החיים.
אני לא אומרת שאתה חי חיים מצומצמים,
אלא שהם יכולים להיות אף יותר

אם תרצה...

 

[ינוקא1]

משפט גדול

האמת היא שזה לא כל כך משנה לתודעה איך הדברים קרו "באמת" (אם בכלל יש דבר כזה).
כן משנה לתודעה איך אנחנו זוכרים את החוויה ואיך אנחנו מפרשים אותה.

 

[מגדלאור1]

בדיוק

כל חוויות החיים מותנות, בפירוש שאנו נותנים להן!!!

בגלל זה אנו יכולים לחוש דבר מה,
בנוגע לחוויה ספציפית נקודתית
ולאחר זמן מסוים,
לחוש דבר שונה בתכלית השינוי,
לגביי אותה החוויה בדיוק!
הכול תלוי בנקודת מבטינו.
כל החוויה משתנה ביחד
עם שינוי בזווית הראיה שלנו -
מקום עומדנו.
אין אובייקטיביות -
יש חוויה אישית,
שנסמכת על הבנתינו את החוויה,
באותו הרגע שאנו חווים אותה.
ניתן לחוות אותה גם מאוחר יותר שוב...

 

[ינוקא1]

 

[הקוסמת הורודה2]

זה סוג של מחיקה

השיטה שלך מוכרת . והיא מבטלת את המתח השלילי שהזכרונות אוצרים בתוכם וכשאתה משנה את הסוף
של הזיכרון המר למתוק גם אם זה לא מה שהתרחש באמת המתח מתפוגג וזה סוג של מאפס את המשוואה.
מזכיר לי את הקינסיולוגיה בה השאיפה היא לבטל את המתח השלילי ולהעלות מתח חיובי ( מוטיבציה).
ולדעתי האישית עדיף לבחור בסיום חיובי לזיכרון ולא כל כך של מלחמת שערה ( למרות שגם זה נראה לי מחזק).
לא יודעת נראה לי עדיף לשנות את התסריט למשהו של פיס אנד לאב

 

[ינוקא1]

למיטב ידיעתי , מי שהביא את הדיעה

שאנחנו סובלים בעצם מ"זכרונות" , להיות "פופולרית" זה פרויד (וחברו המפורסם פחות דר' ברויאר).

בכל אופן הוואופונופונו היא שיטה שנתנה לי השראה רבה.
במיוחד העיקרון של השיטה של "נטילת אחריות" במאה אחוז.

 

[ינוקא1]

כאן :

http://www.haaretz.co.il/misc/1.787332

 

[ינוקא1]

הטכניקה הופכת למדויקת עם הישום.

כאשר התחלתי לנגן , הייתי הרבה פחות מדויק משאני היום.
עצם הישום של הטכניקה מעלה את רמת הדיוק.
כך זה בכל דבר.

ומכיוון שאדם יכול לתרגל לבד זמן רב מבלי לדפוק חשבון , אז מי שישקיע בתרגול לבד מידי יום יגיע לרמת דיוק גבוהה מאוד.