עוד על אלהים

[סוריאל]

עוד על אלהים

בשיעור האחרון בקורס "בין אלכסנדריה לירושלים: פרשנות התורה בימי בית שני" עסקנו בבן-סירא וביחסו למשה. המרצה ציינה כי בפסוק "ויכבדהו כאלהים ויאמצהו במרומים" (מה, ב'.מהדורת כהנא - לצערי, זה מה שיש לי בבית) ניכר פירוש פשוט ולא-מתחכם של הביטוי המקראי "ואתה תהיה לו לאלהים" או "ונתתיך אלהים לפרעה". בתגובה טען אחד המשתתפים כי הכינוי 'אלהים' אין להבינו כפשוטו, אלא כפי שפירשו חז"ל כי שם זה עשוי להתפרש אף על דיינים ושליטים. כך, לדעתו, יש להבין את התורה וכך אף את דברי בן-סירא. הוא אף הצציע מודל התפתחות לפיו בעבר היו למילה 'אלהים' משמעויות נרחבות, ורק לאחר תקופת המקרא הצטמצמה למשמעות god בלבד. אני לעומתו טענתי בתוקף כי הפירוש אלהים=דיין/שליט הוא דרש גמור ואין לו שום סמך בלשון המקרא; הוא שימש את חז"ל בבואם לפרש פסוקים קשים בעיניהם , למשל "עד האלהים יבא דבר שניהם" בשמות כ, ח'. אחרי השיעור חשבתי על עוד כמה מקומות שיכולים להפריך את הטיעון שלי, ותירמתי אותם לשיטתי. ואלו הם: > בראשית ו, א' - ד': מעשה בני האלהים ובנות האדם. זה לא מקום קשה (לשיטתי), בעצם, אבל כיון שידוע הדרש 'בני אלהים'='בני דיינים' ראוי להתייחס אליו. ובכן, 'בני האלהים' הם, בפשטות, מלאכים, כפי שאנו לומדים מהופעת הביטוי הזה באיוב (א; לח, ז') ובדניאל (בארמית - 'בר אלהין'; ג, כ"ה). נראה שאין לו משמעות מיתית אלא זהו ביטוי ספרותי 'קפוא' (אמנם, נדירותו ודאי אינה מקרית). > הפרשיה במשפטים מתייחסת, כנראה, למשפט שנערך לא בפני שופט אלא לפני האלהים. זה בודאי מוזר, אבל מצינו עוד משפט כזה במפורש במקרא: משפט הסוטה. ייתכן שיש צורך בהליך כזה משום שרק אלהים יכול לדעת אם השומר נאמן או לא. יש גם לשים לב לכך שהשומר מתחייב בשבועה שהפיקדון נגנב ממנו; והרי שבועה אינה אלא התחייבות לפני האל (נשבעים בשם האל). >מזמור פב: "אלהים... בקרב אלהים ישפוט". לכאורה ראיה ניצחת נגד פירושי. ואין הדבר כך. אחזור ואצטט את הפסוק בשלמותו: "מזמור לאסף אלהים נצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפוט". למעשה, מזמור זה הוא אחד התיאורים הבודדים בתנ"ך של הפמליה השמיימית. אלהים מתואר כאן כניצב בין שאר האלהים (שכאן אפילו אינם מורדים לדרגת 'בני אלהים' [איוב א], 'צבא השמים' [מל"א כב] או 'שרפים' [ישעיה ו], אלא פשוט אלהים!) ומצוה אותם לשפוט בצדק. לראיה, המשורר חותם: "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון (="ברוך אברם לאל עליון, קונה שמים וארץ"; בראשית יד, י"ט) כולכם; אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו" האם נפרש, שהמשורר חשב שהדיינים הם אלהים ממש? הרי לפי תיאורו, עכשיו הוא יודע שהם בני תמותה; משמע, פעם חשב שהם בני אלמוות - אלים ממש. והוא מסיים: ,קומה אלהים, שפטה הארץ, כי אתה תנחל בכל הגוים". וברור שאין המדובר בדיינים רעים אלא פשוט באלהי העמים הזרים, שאינם אלהים כלל - למסקנת המשורר - אלא יצורים נחותים, בני תמותה, ורק האלהים (שאיננו מכונה כאן בשום כינוי לאומי, אגב) הוא שופט הארץ. כך דעתי. ומה דעתכם?

 

[סוריאל]

החיפזון מהשטן

כמה תיקוני טעויות: 'הוא אף הצציע' = הציע 'ותירמתי אותם לשיטתי' = ותירצתי בדברי על הפסוק "אני אמרתי אלהים אתם" וגו': כוונתי לומר שלא ייתכן שהמשורר מדבר על דיינים בשר ודם, שהרי הוא מודה שחשב שהם בני אלים. וקשה לפרש שפעם חשב שבני אדם הם אלים, אבל קל לפרש שפעם חשב שיש באלי העמים ממש, וכעת למד שאינם אלא יצורים נבראים בני תמותה. וכיון דאתיתי להכי אומר עוד דבר, שאין כאן התכחשות לקיומם של אלים כנ"ל אלא למעמדם האונטולוגי בלבד. ועיין היטב דברים ד, י"ט.

 

[יוסי ר1]

מדוע לשיטתך הפסוקים

""ואתה תהיה לו לאלהים" או "ונתתיך אלהים לפרעה". " אינם במובן של אתה תורה לו היאך לדבר, או מה הוא צריך לעשות? האם אתה סבור שהפשט שם הוא שמשה יהיה אלוהים?! ודאי שאינך סבור כך. אז למה המודל שהציע שכנך ללימוד, שהמילה אלהים מכילה משמעויות נוספות מלבד GOD נראה לך מבוסס על דרש שאין לו סימוכין? עדת א-ל בהחלט נשמע כמלאכים, ולכן "בקרב אלהים ישפוט" אינו צריך להופיע בתור הוככה לריבוי אלוהויות, אלא לריבוי משמעויות המילה אלהים.

 

[סוריאל]

ודאי

המילה 'אלהים' ביחס למשה היא מטאפורה, ובלשון המקרא אולי נכון היה לומר משל. אלא שאין בידינו חיבורים מקראיים ארס-פואטיים, לכן אין טעם להתווכח על כך. מכל מקום, השאלה עדיין אינה ריבוי משמעויות, מכל מקום לא כפי שהתכוון אליו שכני הנ"ל. כאשר האל אומר למשה שהוא (משה) יהיה 'אלהים' לפרעה או לאהרון, כוונתו שהוא יצווה אותם כפי שהאל מצווה את בני האדם. אבל עדיין ברור שמשמעותו של 'אלהים' היא GOD. לעניין 'עדת אל': נכון, ע"פ המשך המזמור וההשוואה בין 'בני עליון' ל'אלהים' נראה שהמשורר אכן משתמש במילה זו בשתי משמעויות: האל העליון המיוחד, שופט הצדק, והאלים האחרים, הנחותים, שאולי אף נתפסים כבני תמותה. אך למעשה אין כאן אלא שימוש המתבקש מצורת הרבים של השם 'אלהים' - שדווקא שימושו לאל יחיד רחוק מלהיות מובן מאליו - ומכל מקום, עדיין נותרנו בתחום האלים ולא האנשים. על כן נראה לי שבאמת מופרז לראות כאן הודאה בקיומם של מספר אלים שווי מעמד. מצד שני, יש הכרה בקיומם של אלהים אחרים, המזדהים אולי עם אלילי העמים; אמנם, הם נחותים ביחס לאלהי ישראל.

 

[יוסי ר1]

הטבת לנסח את החלק הראשון בדבריך,

והייתי מוסיף אולי חידודון קטן, שבצוויו (של משה) את אהרן או את פרעה, הוא מביא אליהם את דבר הא-ל, ובכך הופך לזרועו הביצועית של הא-ל (במובן המטאפורי). בחלק השני הייתי מחליף את המשפט "והאלים האחרים, הנחותים" למילה "פמלייתו", שאיני יודע מהי. קורא בתנ"ך כחיבור המזרח קדום ודאי יקרא כפי שאתה מציע, א-ל בין אלוהים אחרים - יותר חזק אמנם אבל עדיין בר תחרות. כקורא דתי, אני בא מגישה שהכותב (הדתי)דאג להבחין את הא-ל האחד והיחיד משאר הנבראים, גם אם הם מרוממים והחזקים ביותר בבריאתו. וגם אם הם בני אלמוות. אבל עדיין הם שונים במהותם, אף אם הם נהנים משיתוף השם "אלהים".

 

[פלמוני777]

והגישו אדוניו אל האלהים

והגישו אל הדלת או אל המזוזה, מישום מה מזכיר לי אומרו "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך" שאף הוא מזכיר לי "דורו של יאשיה מראין עצמם שהם צדיקים והם רשעים היו צרים צורות של עכו"ם על דלתותיהם מבפנים חציה על זו וחציה על זו וכשהיו מבערי עכו"ם בודקים היה הדלת פתוח ולא היו מכירין בה:" (רש"י ירמיה ג)

 

[סוריאל]

האם עלינו להניח

שבהר בו נפגשו יעקב ולבן היה מזבח, זכרון, אבן או מצבה? שכך אמר אותו רשע "אלהים עד ביני ובינך", ועד אותו יום לא היה שם עד ולא אלהים אחרים (לפי דברי המקרא). וכשם שהאל אינו זקוק לבית כדי לראות את שבועתם ולהעיד עליה, כך אין צורך במזבח או תבנית חקוקה על הדלת כדי שיהא האל עד לרציעה.

 

[פלמוני777]

ולא תקים לך מצבה אשר שנה יהוה אלהיך

ויקח יעקב אבן וירימה מצבה: ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל: ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד: ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום על כן קרא שמו גלעד: והמצפה אשר אמר יצף יהוה ביני ובינך כי נסתר איש מרעהו: אם תענה את בנתי ואם תקח נשים על בנתי אין איש עמנו ראה אלהים עד ביני ובינך: ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי ביני ובינך: עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה: אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם וישבע יעקב בפחד אביו יצחק: ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם ויאכלו לחם וילינו בהר: ועל זה שילמנו עם ריבית דריבית וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל יְהֹוָה הַמִּצְפָּה: וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב: וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי בִנְיָמִן כִּי עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּה וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבְּרוּ אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה: וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל: וַיֹּאמְרוּ לָמָה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים: וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל יְהֹוָה הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת: וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל: מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַיהֹוָה לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים: וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל יְהֹוָה הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל: וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד: וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ: וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:

 

[פלמוני777]

מיקרא מסורס ?

בפשטות ניתן לומר ``בקרב(עדת אל) אלהים ישפוט`` ויש לבדוק האם יש טעם מעמיד על ``בקרב``

 

[סוריאל]

לצערי,

השקעתי מעט מאוד בלימוד טעמי אמ"ת. הטעם של 'בקרב' הוא המקבילה הגראפית של טפחא, שאיני זוכר את שמו (אך יש לציין כי הטעם מסומן מתחת לק'; אין זה דְחי); אין זה מפסיק אלא משרת למונח שאחריו. ועל כן יש לקרוא, במקביל לחלק הראשון: [אלהים] ישפוט בקרב-אלהים. ומכל מקום, אף אני מסכים ש'אלהים' כאן שם משותף לכל בני השמים ואינו מעיד על שיתוף דרגה, מכל מקום לפי מסקנת המשורר.