המשפט ששבר אותי, כל כך מדהים...
Jan Ullrich launched himself into space גדול. פשוט ענק. ואני אשבור את מדיניות האין תגובה המפורסמת שלי (רוצה שוט וודקה גלזנוסט?) ואוסיף על דברייך בנושא. למה אני אוהב את אולריך, בלי להשבע? כי אולריך הוא כמוני וכמוך וכמוך אין עוד אף אחד. גם לא במחסן של כאילו. הוא מרשה לעצמו להראות חולשה. הוא בן אדם. הוא עבר מהעולם הסוציאליסטי הקשוח של מחסור ומלחמת קיום אל הקפיטליזם המפנק ובחר לרכב עם החיים ולא לרכב את החיים. יש בו משהו אנושי שכולנו יכולים להזדהות איתו. הוא מראה כאב והוא נפגע והוא מושפע מהפציעות שלו ותוך כדי כך מאפשר לנו להתחבר אליו ברמה הרגשית. הוא רוכב על ברמות מדהימות שאם היה שם לעצמו למטרה ומקדש את כל חייו לטובתה, הוא גם היה משיג אותה. אבל הוא מראה לנו שגם בספורט הכי תובעני אפשר להיות בן אדם ומותר לוותר לפעמים. עבורו, לא כל מטרה מקדשת את כל האמצעים. לפעמים נוח לנו לחשוב שמספר שתיים נצחי שכזה הוא לוזר תמידי. אבל יאנק אהובי הוא אינו שמעון פרס של עולם האופניים. דמיינו לעצמכם את טובי הספורטאים בעולם. האתלטים המושלמים. מכונות מופלאות של גידים, שרירים ועורקים ברוחב ההאדסון. אין בינינו אחד שיוכל לשמש דומסטיק אפילו באימוני השחרור שלהם. להיות בטופ של הטופ הזה, שנה אחרי שנה ולא לרדת מהמקום הרביעי זה מדהים. איך אפשר לקרוא לאדם שכזה לוזר? יאנק עושה לנו את זה כי אנחנו יודעים אילו כוח, כשרון ויכולות יש לו. הרבה יותר קל לנו להתחבר אליו ולחשוב שהיינו יכולים להיות כמותו כי הוא מחצין את אותן חוויות שאנחנו עוברים. אם הייתי מתגייס לסיירת, הייתי רוצה את לאנס כמפקד שלי. אבל כחבר, הייתי מזמין את יאנק לכל הבירות שהיה יכול לשתות. ואני סמוך ובטוח שהוא יכול לשתות הרבה. כל זאת לא מפחית, כהוא זה, מערכו של לאנס בעיני. מבחינת כשרון, אני בטוח שלינאק יש יותר. גם מבחינת יכולת הפקת כוח. אבל כמנהיג, אסטרטג, מנהל, מוביל וסמל לאנס הוא מדהים בעיני. שלא לדבר על כך שהייתי שמח לזכות ביכולת הטמונה בקצה הציפורן הקטנה והזניחה ביותר שלו. שני ענקים המייצגים את שתי קצוות קשת הספורטאים ואני כל כך שמח שיכולתי לראות את שניהם ביחד ולחוות את כל שלל החוויות ששניהם סיפקו לי. אם רק אדי מרקס היה מתחרה בהם, זה היה מושלם. אבל גם שניים מתוך שלושה זה לא רע בכלל. זה הרבה יותר טוב מהטרגדיה שמנעה ממני לחוות את שני הנהגים הגדולים של דורנו מתחרים ראש בראש על מסלולי הפורמולה אחת - מייקל שומאכר ואיירטון סנה. מאות מיליונים של מעריצים ברחבי העולם מדמיינים את התחרות הזו לפחות פעם בשבוע (ספרתי בעצמי). ואל תגידו לי פאנגיו. גדול ככל שהיה, הוא שייך לדור הנפילים הקודם. זהו. תם הטכס. נסיים בשירת ההמנון האיטלקי ונייחל לביאת המשיח של הסקוואדרה אזורי והקאוואלינו רוסו.