polimerase1
New member
עוד משבר
פורום זוגיות במשבר, וגם אני
ודי מיואשת, אני במע יחסים קשה עם ילד קטן (כלומר בן קטן בן שנתיים) רוצה לעזוב ולא מסוגלת, יש הרבה אהבה, אבל יותר מדי תלותיות, אין ספייס ואין שקט
אני רוצה לסוע לעבוד בחו״ל והוא תקוע באמצע הלימודים ולא יכול לעזוב, שנינו משתגעים מהמצב (אני כבר לא יכולה לסבול להיות בארץ אפילו דקה נוספת)
הוא אבא נפלא ואני לא אקרע ממנו את הבן שלנו כך שלסוע לבד לא על הפרק מבחינתי
בנוסף הוא צעיר ממני ומרגישה שהוא לא מבין מה עובר עלי וזה לא באשמתו, אבל נמאס לי להיות הילדה הגדולה במע׳ היחסים הזו
כרגע אני מקריבה את כל החלומות והשאיפות שלי ואני כבר לא מסוגלת יותר, אנחנו רבים וכועסים על דברים קטנים וקשה לנו אפילו שמבחינה אובייקטיבית יש לנו הרבה עזרה ותמיכה
אני לא יודעת מה באמת מציק לי, משהו בעובדה שהשגרה נהייתה יותר חשובה מהחלומות ואני לא יכולה לחיות ככה, אני חייתי אחרת לפני שהכרתי אותו ומרגישה שהמחיר האישי שזה גובה ממני גבוה מדי.
מצד שני לא רוצה לפגוע בו בבן שלנו ובסוף גם בעצמי.
באיזשהוא מקום ברור לי שעדיף לנו להיות לחוד, אבל אני ל א יודעת אם אלה הנסיבות או שזה משהוא מהותי , הוא עצוב ורע לו והוא מרגיש לא אהוב אבל עדיין רוצה שנהיה ביחד לתמיד כי הוא מאמין שזה זמני. וזה כל כך לא פייר כי זו לא אשמתו זה לגמרי אשמתי. זו אני שחייבת לזוז זו אני שיש לה חלומות הוא בסדר עם מה שיש כרגע
אני לא יודעת מה אני רוצה מכם, אולי רק להתפרק בכתב, אני יודעת שאני צריכה לעזוב ולא מסוגלת ומשהו אומר לי שלהתמודד זה יותר חשוב מלהשתחרר, אבל המשהו הזה זה בדיוק הקול שעושה אותי כל כך אומללה.
התיאשתי.
לילה טוב.
פורום זוגיות במשבר, וגם אני
ודי מיואשת, אני במע יחסים קשה עם ילד קטן (כלומר בן קטן בן שנתיים) רוצה לעזוב ולא מסוגלת, יש הרבה אהבה, אבל יותר מדי תלותיות, אין ספייס ואין שקט
אני רוצה לסוע לעבוד בחו״ל והוא תקוע באמצע הלימודים ולא יכול לעזוב, שנינו משתגעים מהמצב (אני כבר לא יכולה לסבול להיות בארץ אפילו דקה נוספת)
הוא אבא נפלא ואני לא אקרע ממנו את הבן שלנו כך שלסוע לבד לא על הפרק מבחינתי
בנוסף הוא צעיר ממני ומרגישה שהוא לא מבין מה עובר עלי וזה לא באשמתו, אבל נמאס לי להיות הילדה הגדולה במע׳ היחסים הזו
כרגע אני מקריבה את כל החלומות והשאיפות שלי ואני כבר לא מסוגלת יותר, אנחנו רבים וכועסים על דברים קטנים וקשה לנו אפילו שמבחינה אובייקטיבית יש לנו הרבה עזרה ותמיכה
אני לא יודעת מה באמת מציק לי, משהו בעובדה שהשגרה נהייתה יותר חשובה מהחלומות ואני לא יכולה לחיות ככה, אני חייתי אחרת לפני שהכרתי אותו ומרגישה שהמחיר האישי שזה גובה ממני גבוה מדי.
מצד שני לא רוצה לפגוע בו בבן שלנו ובסוף גם בעצמי.
באיזשהוא מקום ברור לי שעדיף לנו להיות לחוד, אבל אני ל א יודעת אם אלה הנסיבות או שזה משהוא מהותי , הוא עצוב ורע לו והוא מרגיש לא אהוב אבל עדיין רוצה שנהיה ביחד לתמיד כי הוא מאמין שזה זמני. וזה כל כך לא פייר כי זו לא אשמתו זה לגמרי אשמתי. זו אני שחייבת לזוז זו אני שיש לה חלומות הוא בסדר עם מה שיש כרגע
אני לא יודעת מה אני רוצה מכם, אולי רק להתפרק בכתב, אני יודעת שאני צריכה לעזוב ולא מסוגלת ומשהו אומר לי שלהתמודד זה יותר חשוב מלהשתחרר, אבל המשהו הזה זה בדיוק הקול שעושה אותי כל כך אומללה.
התיאשתי.
לילה טוב.
